מאגר סיפורי מורשת

שמי רחלי בר – דוד, גדלתי בקיבוץ קטן בעמק יזרעאל שנקרא "קבוצת השרון". הורי וכל יתר חברי הקיבוץ הגיעו לארץ מארצות מזרח אירופה , בעיקר רוסיה ופולין. הם לא באו סתם, אלא מתוך כמיהה לעשות שינוי גדול מאוד לעם היהודי. מעם נרדף, הנשלט על ידי עמים אחרים, לעם היושב בארצו על אדמתו. שאיפתם היתה "להפוך את הפירמידה". הכוונה היתה שרוב העם יעבוד בעבודה יצרנית, בעיקר בחקלאות, ולא במסחר ובעבודות אחרות שאינן יצרניות כפי שהיה בגולה. היה להם מנהיג רוחני בשם א. ד. גורדון. הוא טען שלא זו בלבד שחשוב שהעם היהודי יעבוד בחקלאות בארצו, אלא שעבודת האדמה ועבודת כפיים הופכת  בני אדם לאנשים טובים ומוסריים יותר.

אמא ואבא קוטפים תפוזים בפרדס בשנת 1938

על פי תורה זו התבססה העבודה בקיבוץ. רוב החברים וחלק מהחברות בקיבוץ עבדו בחקלאות והתפרנסו ממנה. הם היו גאים להיראות בבגדי עבודה ובנעלי עבודה. גם אבא שלי, ששמו היה ליפא, היה נראה בדרך כלל כפועל פשוט וקשה יום, למרות שהיה משכיל ואיש ספר.  ענפי החקלאות בקיבוץ כללו גן ירק, מטעים (תפוחי עץ), כרם ושדות, שבהם גידלו חיטה, תירס, כותנה (שנוספה בשנים מאוחרות יותר, בשנות  ה-60).  היו גם ענפי בעלי חיים, בעיקר רפת ולול. בתקופה ההיא נעשו רוב העבודות בידיים וללא מכונות.

גן ירק קבוצת השרון, טולה הלפרין מימין, 1943

גיוס בכותנה

קטיף כותנה ידני, משמר דוד 1960, צנצלה, עדנה לוין, אלי ביבר, אהרון רז, מירי שנגרוס.

אני זוכרת כילדה, שכבר מגיל 9 השתתפתי, (כמו כל הילדים אז),בהרבה עבודות חקלאיות. היינו הולכים בין שורות העצים במטעים, כל ילד עם דלי, ואוספים תפוחים שנפלו על הארץ לפני שנקטפו. זו הייתה עבודה קשה מאוד, כי היה צריך להתכופף לאסוף את התפוחים ולסחוב את הדליים הכבדים. זה תמיד היה בקיץ והיה חם מאוד. יש לי זיכרונות לא נעימים מאיסף ה"נשר" (תפוחים שנשרו) אני זוכרת שהיה לי מאוד קשה, אבל הבנתי שלמבוגרים הרבה יותר קשה להתכופף, ולילדים יותר קשה לקטוף בגובה על סולמות.

קטיף תפוחים אוק 62, גרעין אשבול וילדי ביס, צביקה זוהר, סימה, אריה לברן, יעקב, פוצי, מאיר בח, צילם גרשום אלון

עבודה נוספת שעשו הילדים, הייתה עישוב בשדות ובגן הירק. בעבודה זו הולכים על הברכיים והיה צריך להתקדם מהר. אני לא הייתי זריזה ונשרכתי תמיד מאחור. גם איסוף תפוחי אדמה היה נעשה  בידיים, לאחר שמחרשה פילחה את התלמים. בשנת 1962 גם קטפנו בידיים כותנה. לכל אחד הייתה תלוי שק גדול ובו הנחנו את הכותנה. זה היה מתיש וכבד, אבל הבנו שזה הכרחי.

עבודות החקלאות שבהם השתתפתי, כמו יתר חברי, בילדות ובנעורים היו לא קלות בלשון המעטה, אבל כולם נטלו בהם חלק מתוך הזדהות עם ההורים, ועם ההרגשה הטובה שזה חלק מבניית הארץ. וזו הציונות האמתית. כיום כמעט כל עבודות החקלאות בקיבוץ נעשות במכונות: עשבים עוברים ריסוס, תפוחים שנפלו לא נאספים. לאסיף הכותנה ותפוחי האדמה יש מכונות חקלאיות מתקדמות. הילדים של היום כבר לא מכירים את העבודות האלה, למרות שיש לנו ענפי חקלאות מפוארים.

הזוית האישית

קשת: נהנתי מאוד מהחוויה המשותפת ולמדתי שבילדותה של סבתא לא רק המבוגרים עבדו, אלא גם הילדים. הם עזרו בעבודות החקלאיות כי היה צורך בידיים עובדות, אבל גם מפני שההורים האמינו שזה החינוך לאהבת הארץ והקשר לאדמת ישראל.