מאגר סיפורי מורשת

שמי אילה, גדלתי בתל אביב בשנים של טרום הקמת המדינה והשנים הראשונות שלאחר מכן. הורי עלו מאירופה, בשנות השלושים של המאה הקודמת, אבי מלטביה ואמי מפולין.

סיפור העלייה של אמי וההכרות של הורי מעניינת במיוחד והיא משקפת את החיים בארץ בתקופה ההיא: כשאמי רצתה לעלות לארץ לא היה לה את האישור הדרוש לכניסה לארץ (סרטיפיקט). האישור היה ניתן על ידי רשויות השלטון הבריטי ששלט אז בארץ ישראל. אחיה שכבר היה כאן ביקש מאחד מחבריו לקבוצה שיסע לפולין, יתחתן איתה בנשואים פיקטיביים (לא אמיתיים) ויביא אותה לארץ. החבר נסע לפולין וחזר עם אמי לארץ כאשתו ולאחר שהגיעו הם התגרשו. מאוחר יותר הם הפכו לגיסים, כי היא נישאה לאחיו, שהוא אבי.

בעצם אמי "עלתה" ארצה פעם נוספת. בשנת 1939 היא נסעה לפולין לבקר את משפחתה. בעת שהותה שם פרצה מלחמת העולם השנייה והיא הצליחה לצאת מפולין רק בזכות הדרכון הבריטי שהיה לה. היא הגיעה לאיטליה ומשם באה לארץ בעזרת הסוכנות היהודית. כל משפחתה הענפה שנותרה בפולין הושמדה בשואה.

לאבי היו בארץ שני אחים וגם ההורים שלו זכו לעלות לפני קום המדינה ונפטרו כאן. אחים ואחיות ובני משפחה אחרים נספו בשואה.

ילדות בתל אביב

אני גדלתי בתל אביב בשנות הארבעים והחמישים, בתקופת טרום הקמת המדינה והשנים הראשונות שלה. הייתי ילדה קטנה בשנים האחרונות של המנדט הבריטי בארץ ולא זכור לי הרבה מהתקופה הזאת. אני זוכרת רק שלאורך רחוב דיזנגוף, שבו גרנו, הייתה גדר תיל באמצע הכביש וניתן היה לעבור מצד אחד לשני רק במקומות מסויימים שבהם ניצבו שוטרים בריטים. גם את השמחה שהייתה בארץ עם הקמת המדינה איני זוכרת.

זכורים לי צופרי האזעקות שהתריעו על תקיפות מטוסים מצריים והריצה במדרגות למטה לכניסה לבניין, שהוסבה למקלט בעזרת שקי חול מסביב. מאוחר יותר נסענו לדוד בהרצליה, שנחשבה כנראה בעיני הורי לבטוחה יותר. בשנים הראשונות של המדינה היה בארץ משטר צנע, היו מעט מאוד מצרכים שחולקו בצמצום בין התושבים. כל משפחה קבלה פנקס תלושים (שנקראו "נקודות" ), שרק תמורתם ניתן היה לרכוש מצרכי מזון ומוצרים חיוניים אחרים. לעיתים קרובות היו משתרכים תורים ארוכים לפני החנויות ואנשים חיכו שעות ארוכות כדי לקנות מצרך כלשהו. היום כשהחנויות מלאות כל טוב מהארץ ומהעולם, קשה לתאר מצב כזה.

כשהייתי ילדה לא היו כמעט חוגים כמו שנהוג היום. למדתי במשך 3 שנים לנגן בפסנתר,אצל מורה שבאה הביתה, כמו הרבה ילדים אחרים אז. הבילוי העיקרי שלנו הילדים היו משחקים ברחוב על יד הבית. היינו משחקים במשחקי ילדים כמו תופסת, מחבואים, קלאס, סקטים ועוד עד שהיו קוראים לנו לעלות הביתה לאכול, לנגן או להכין שיעורים. בקיץ לא הלכנו לקייטנות ובילינו במשחקים בחוץ או אצל אחד הילדים בבית. לא נהגנו לצאת לחופשות משפחתיות ובוודאי לא לטוס לחו"ל.

כשהייתי בכתה ו" הצטרפתי לתנועת נוער "התנועה המאוחדת" קן ימיה בתל-אביב. במשך שנים רבות הייתה הפעילות בתנועה מרכז החיים החברתיים שלנו. נפגשנו לפעילות כ-3-4 פעמים בשבוע. יצאנו לטיולים, מסעות ומחנות ונהנינו מאוד. לפעמים היו ויכוחים בבית כי לא תמיד הסכימו ההורים לאפשר לי לצאת לטיול או מחנה, אבל בסופו של דבר בהרבה מקרים הייתי מצליחה לשכנע אותם. החברות והקשר בינינו הילדים היו כה אמיצים, כך שאנחנו נוהגים להיפגש עד היום.

בסוף כתה י"ב עזבתי את התנועה והתגייסתי לצבא. בצבא שרתי בחיל ההנדסה במשך שנתיים וכשהשתחררתי נרשמתי ללימודים באוניברסיטה בירושלים. כשהייתי סטודנטית עבדתי במפעל השכפול, בית ההוצאה של הסטודנטים ושם הכרתי את מי שהיה לאחר מכן בעלי.

גרנו בירושלים כשפרצה מלחמת ששת הימים,ירושלים הופגזה ושוב חזרה חווית הישיבה במקלטים. לאחר ששה ימים המלחמה הסתיימה בניצחון אדיר בשלוש חזיתות: סיני, רמת הגולן והגדה המערבית, כולל ירושלים המזרחית. לא אשכח את השמחה שפרצה כששמענו על כיבוש העיר העתיקה והכותל המערבי. מאז הפכה ירושלים לעיר מאוחדת בשלטון ישראלי. זמן לא רב לאחר שוך הקרבות יכולנו לבקר במקומות החדשים שנוספו ועמדנו נפעמים מול הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה ומקומות נוספים שעד אז רק שמענו וקראנו עליהם.

שליחות

בשנות השבעים היינו שלוש שנים בשליחות ברומא, איטליה. הייתה זו תקופה של טרור נגד ישראלים באירופה , שהחלה עם הרצח של הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. למרות שהחיים ברומא היו נוחים ונעימים לנו כישראלים הם היו מלאי מתח ודאגה. הילדים נסעו לבתי הספר עם לווי צמוד וניתנו לנו הוראות והנחיות כיצד לנהוג בחיי היום יום. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה מאוד מתסכל לעקוב מרחוק אחרי מה שקורה בארץ ולא להיות חלק מההתרחשויות. קשה היה להבין איך באירופה החיים מתנהלים כרגיל בעוד שבארץ מתחוללת מלחמה קשה ומתישה. שנתיים אחר כך חזרנו בשמחה לארץ.

עיסוק

במשך השנים עבדתי במספר מקומות עבודה. שני מקומות עבודה זכורים לי במיוחד. הראשון הוא "בית לוחמי הגיטאות" שם זכיתי להכיר מקרוב כמה מגיבורי התקופה של ההתקוממות היהודית נגד הנאצים. אנשים כנו אנטק צוקרמן וצביה לובטקין שהיו לאגדה עוד בחייהם.

 "בית לוחמי הגיטאות" 

מקום העבודה השני הוא ה"מועצה לחילופי נוער". המועצה ריכזה וניהלה את קשרי חילופי הנוער הישראלי עם נוער ממדינות שונות בעולם. נפגשנו עם האחראים על הנושא במדינות השונות ותכננו את החילופים לאותה שנה. נפגשנו גם עם ראשי המשלחות הישראליות ותדרכנו אותם לקראת הנסיעות הללו. בתקופה ההיא התקיימו חילופי משלחות נוער בעיקר עם גרמניה, צרפת, אוסטריה וארצות הברית, במשך השנים הפעילות התרחבה לארצות נוספות כמו פולין ואחרות.

העשרה

בית לוחמי הגיטאות: "בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד הוא מוזיאון להנצחת השואה והגבורה היהודית השוכן בקיבוץ לוחמי הגטאות בגליל המערבי….ייחודו של המקום מלבד ראשוניותו הוא ההתמקדות בהתמודדות האדם בתקופה קשה שידעה ההיסטוריה האנושית. תערוכות המקום מספרות את סיפורו של העם היהודי במאה העשרים בכלל ובימי מלחמת העולם השנייה והשואה בפרט". ויקיפדיה

הקשר הרב דוריהמורה המוביל: אשל הרשקוביץהמדריכה: ליאורה כהןתשע"ו