מאגר סיפורי מורשת

שמי משה על שם סבי משה שבח ממייסדי העיר רמת גן הוא נרצח בשנת 1926 בדרכו הביתה מתל אביב ל"רמת גן" ליד "שרונה".

אני מעוניין לספר לכם את סיפור חיי……..

נולדתי בתאריך 14.7.1934- "יום הבסטיליה" שבצרפת.

מיום שאני זוכר את עצמי גרנו בצפון תל אביב ברחוב באר טוביה 14.למדתי בכיתות א, ב,  אולי ג בבית ספר "באר טוביה" שהוא היה מאחורי ביתו של דוד בן גוריון. כל השטח היה חולי.

זה היה בזמן מלחמת העולם השנייה שהייתה משנת 1939-1945. בתקופה זו מטוסים איטלקים הפציצו את תל אביב.

סבא משה התינוק בזרועות אמו

כיוון שהיה קשה להשיג מזון מכרנו את הבית ועברנו לנווה צדק בשנת 1943. למדתי בבית ספר מעורב ליד ביתו של  דויד שלוש אחד ממייסדי תל אביב ברחוב שלוש. רוב הילדים הבנים בשכונה למדו בבית ספר "תלמוד תורה" או "תחכמוני".

אלה היו בתי ספר של בנים והבנות למדו בבית ספר לבנות בנווה צדק כיום זה נקרא "סוזן דלל" שזה מקום לאומנות/ הופעות.

בכיתה ח' הפסקנו ללמוד בגלל "מלחמת השחרור"/"מלחמת העצמאות" ,מיפו הפגיזו את האזור והמשכנו ללמוד בבית ספר ליד כיכר דיזינגוף אחר הצהריים. שם סיימנו את בית הספר ,מובן שלא כל התלמידים הצליחו להגיע לבית הספר כיוון שנאלצו לברוח לכל מיני מקומות באזור גוש דן בגלל ההפצצות.

בבוקר של ליל הכרזת המדינה באו"ם הלכתי לבית הספר. בדרך, קראתי לחבר כדי ללכת ביחד. אביו יצא וביקש ממני לעלות למעלה, כשעליתי האב מילא לנו כוסיות בליקר ובירך אותנו לכבוד המדינה החדשה. כשהגענו לבית הספר לא היו מורים ורק מצאנו את החלבן שהביא חלב, נסענו איתו עד רחוב אלנבי ושם ראינו את כולם רוקדים ושמחים. אחה"צ הלכנו לשדרות רוטשילד ועמדנו המון רב לשמוע את הכרזתו של בן גוריון – הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. היה זה אירוע מרגש מאד שנחקק בזיכרוני.

מלחמת השחרור

במלחמת השחרור הייתי בן 13 וחצי כשהפגיזו את האזור "נווה צדק" ששם גרנו, באמצע הלילה הייתה הפגזה מאוד חזקה, וההורים שלחו אותי ואת אחותי זמירה לדודי עמרם שבח ב"שכונת התקווה". יצאנו ב-12 בלילה, הגענו ב-2 לפנות בוקר כל העיר הייתה חשוכה מאוד ואנחנו שני ילדים הלכו בחשכה. היה מאוד מפחיד. כשהגענו לדוד, הוא פתח את הדלת ונבהל לראות אותנו. כמובן שקיבל אותנו ונשארנו שם כמה ימים עד שהורי מצאו חדר בצפון תל אביב שם נשארנו, עד שיפו נכבשה.

באותה תקופה הלכתי לתנועת נוער שקוראים לה "גדנ"ע השחר" ושם בשנת 1949 או שנת 1950 היה מסע גדול של הנוער למצדה שקראו לו מסע האלף למצדה. בשנת 1950 עברתי קורס מדריכים, ב"אחוזה" בחיפה, שם היה מחנה צבאי בריטי לשעבר. הדרכתי נוער המועדון שלנו היה בבית הספר "תחכמוני" והדרכתי שם.

באותה שנה באו עולים מתימן, ולקחו אותנו ל"ראש העין" לראות אותם. שנה אחרי זה עברתי קורס סיירים בגדנ"ע – גדודי נוער ובנוסף קורס צלפים .

לקראת הגיוס לצבא ביקשתי קורס גדנ"ע בחיל האוויר כדי להיות בצבא ב"חיל האוויר". זה לא עזר לי וגייסו אותי לחיל הגדנ"ע שזה היה ב"גבעת אולגה". הקורס נמשך חצי שנה. לאחר מכן עברתי ל"נס ציונה" והדרכנו ב"מחנות העולים" ב"אזור". לאחר מכן הדרכנו בקורס מ"כים "במסמיה" ומשם עברנו לבאר שבע.

"בבאר שבע" התגוררנו בעיר העתיקה של "באר שבע" ותפקידנו העיקרי היה: לאסוף את הילדים מהבתים כדי שילכו לבית הספר. שימשנו גם כמורים ועבדנו בעיריית באר שבע. רוב האנשים שהיו בבאר שבע הם היו עולים חדשים שלא ידעו עברית, והתנאים שם היו קשים מאוד.

שנת 1953 יצא חוק שכל הילדים חייבים להיות בבית הספר היות והיו עולים שלא ידעו שום חוקים ולא ידעו עברית ולא כלום. הלכנו עם מדים לנסות להביא את הילדים לבית הספר, הם נבהלו מהמדים ולקח לנו זמן להסביר להם בכל מיני צורות שיש להגיע עם הילדים לבית הספר. בהמשך היינו מורים בבתי הספר עבדנו גם בעירייה בכל מיני תפקידים חלק מאתנו עבדו בישובים ב"כביש הרעב" בדרום והדריכו ביישובים האלה.

בשנת 1955 השתחררתי מהצבא.

קראו לי מתנועת המושבים לבוא למועצה מקומית,"ברוש תדהר" להיות רכז תרבות בבית ספר ערב. הייתי שם כחצי שנה והציעו לי ללכת לקורס בוקרים בטבחה על יד הכנרת. הביאו לנו  לקורס בוקר מארצות הברית מבוגר אך צעיר ברוחו והעביר לנו קורס בוקרים כחצי שנה. משם עברתי ל"קרית שמונה" ועבדתי שם כמנהל עבודה לגדרות בקר בהרים גם שם הייתי חצי שנה.

בתום תקופה זו התחלתי לעבוד במשרד הביטחון כמדריך גדנ"ע אחד המקומות הנחמדים שזכורים לי היה "הכפר הירוק". כך עבדתי כמה שנים במשרד הביטחון עד שפגשתי את מי שתהיה אשתי סנדה. את סנדה פגשתי בגדנ"ע ב"באר שבע" שם הדרכנו שנינו.

סנדה נולדה בבוקרשט וגדלה באוסטריה וינה בגיל 14 עלתה לבדה לארץ דרך "גורדוניה" "מכבי הצעיר". סבתא סנדה היא נצולת שואה בת יחידה להוריה. לפני החתונה הפלגתי לאוסטריה למשפחתה ושהיתי שם כמעט שנה. בווינה ערכנו שתי חתונות אחת בעירייה והשנייה בבית הכנסת הגדול. לאחר מכן חזרנו ארצה.

כשחזרנו ארצה לקח זמן במשרד הביטחון עד שאישרו לי לעבוד שוב בגדנ"ע. עבדתי שנה נוספת בגדנ"ע -משרד הביטחון ואז עברתי לעבוד בבניין.

נולדו לנו שני ילדים ביקשתי שתהיה בת ראשונה וכך היה וזו איריס. לאחר מכן נולד גם בן, עופר. איריס בתי הבכורה ילדה תאומים ואלה נכדי המקסימים בן ונועה.

מלחמות

מלחמת ששת הימים: הועברתי ליחידה קרבית שהשתתפה בכיבוש עזה גם נתקענו עם המשאיות ליד תעלת הגבול. נתקלנו במארב שירה עלינו וכשמונה חיילים נהרגו ועשרות נפצעו. הובלתי פצועים לבית חולים שדה ולמחרת נכנסו וכבשנו את עזה עם יתרת הכוח. סבלתי מטראומה מאירוע זה עוד זמן רב לאחר מכן.

מלחמת יום כיפור: גרנו ליד מחנה צבאי כשביתי איריס שאלה למה ביום כיפור יש תנועה בכביש הבנתי שצריך לארגן את התיק . הגעתי לבלוזה – צפון תעלת סואץ שם חולקנו החטיבה לגדודים. ב – 19 לאוקטובר חצינו את התעלה עם רכבים משוריינים רק אני קיבלתי אישור לחצות את התעלה עם טנדר כחול כשעליו אספקה וציוד. התקדמנו במשך היום לתוך מצרים ואותי דחפורים דחפו מאחור כדי להתקדם. לקראת ערב הצטרפתי לגדוד  באמצע הלילה הייתה התקפה ובבוקר התברר שהצלחנו לקחת כ – 100 שבויים.

שהייתי במצרים קרוב לשבועיים והתברר שפלוגה אחת נעלמה בחציית התעלה. המגד ביקש שהלך לחפש אותם לקח לי כ3-4 ימים לאתר אותם ליד טסה. הם סופחו לגדוד טנקים. הגעתי עם אוכל אך היה חסר להם ציוד רב והם היו במצב נורא נסעתי לבלוזה לפלוגה אחרת שנשארה שם השגתי להם ביגוד וציוד שהיו זקוקים לו הבאתי להם ומאותו רגע דאגתי גם להם.

המצרים ירו ולנו אסרו להגיב ביום האחרון עליתי לעמדות הפלוגה נורה טיל לעברנו נפצעתי מרסיסים בגב ובאגן ופוניתי לבית חולים בביר גפגפה. מצבי שלח אותי עם חובש חזרה לתל השומר שם טופלתי שוב באנטיביוטיקה וסבלתי מכאבים למשך שנתיים כשהרסיסים נשארו בגופי עד היום.

נועה סבא ובן בתכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

נועה ובן: נהנו לשמוע את סיפורי סבא משה ולמדנו הרבה על קורותיו.

סבא משה: הפעילות עם הילדים בתכנית הקשר הרב דורי הייתה מהנה ומרגשת. שמחתי לספר לילדים את קורותי.