מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבית יולדות "אימהות" בחיפה, בשנת 1951 לאור נרות, באותו לילה, הייתה סופת שלגים קשה והגנרטורים לא עבדו.  אבי היה טרוד ועסוק בחיפוש אחר עבודה לפרנסת המשפחה. אבי נתקל בבירוקרטיה קשה, במקום העבודה ביקשו אישורים מהצבא היות ועדיין לא הספיק לשרת לא יכול היה לקבל את האישור דבר זה מנע ממנו להתקבל לעבודה בבנק "פלשתין" היום בנק "לאומי".

אבי חיפש כל דרך להתפרנס, לאימי הייתה משפחה בחו"ל בעלת אמצעים הם הציעו לעזור ולשלוח לו משאית איתה יוכל לעבוד ולהתפרנס. גם זה לא צלח לו, הרשויות לא אישרו יבוא של משאית לארץ, הם הציעו שאבי יקבל כסף ממשפחתו ויקנה משאית בארץ. בעקבות כל הקשיים הבירוקרטיים וחוסר יכולת לפרוץ את המחסומים הורי החליטו להרים ידיים ובהיותי בת  10 חודשים עברנו לצרפת. גדלתי בעיר ורדן שם התחולל קרב מאד גדול במלחמת העולם הראשונה.

בצרפת נולדה לי אחות ולאחר זמן מה ההורים התגרשו. אימי חזרה לישראל ואחותי ואני נשארנו עם אבא בצרפת. אבא מסר אותנו לאישה שתטפל בנו באופן קבוע בביתה, בתשלום מלא של אבא. האשה הייתה מאד לא אימהית, היו לה ארבעה ילדים משלה שכבר לא התגוררו בבית. היא לא נתנה לי אוכל באופן קבוע, ולא דאגה לניקיוני, בקיץ נשארתי חודשיים עם אותה שמלה. פעמיים ניסיתי לברוח ממנה, פעם ראשונה לפני חג הפסחא (פסח של הנוצרים) בהיותי בת 8, לא הלכתי רחוק, זה היה בשעות הערב התחבאתי בגרם המדרגות בחושך מוחלט ושם שמעתי את כל המהומה. באו הילדים הבוגרים של המטפלת התפרסו בכל העיר לחפש אחרי, המטפלת עלתה ברגל את כל חמשת הקומות של בניין המגורים ודפקה אצל כל השכנים , למרות שהשכנים ידעו הם לא ספרו דבר. הילדים של המטפלת חזרו והתחילו לריב ואני צוחקת לי במדרגות. לאחר כשעתיים המטפלת פתאום באה למדרגות והתחילה עם ידה לחפש במרחב החשוך עד שמיששה אותי. החזירה אותי לדירה ורק צעקה עלי ולא הרביצה לי כמו תמיד. לא הלכתי לאבא שלי מכיוון שלא ידעתי איפה הבית שלו. בפעם השנייה שברחתי הייתה חופשת הקיץ. לאחר שקמתי בבוקר המטפלת שלחה אותי לקנות לחם, שלוש ככרות לחם טרי זהוב וקריספי.

בהגיעי לבית המטפלת נלקחו ככרות הלחם מידי ישר למזווה ונשלחתי החוצה לרחוב. הייתי רעבה!!! ורק חשבתי על ככרות הלחם האלו. לאחר שגבר הרעב הגעתי להחלטה להתגנב למטבח ולגנוב קצת מהלחם. לקחתי חתיכת לחם וברחתי. מצאתי מחסה בו יכולתי להתענג על הלחם ולהשביע את רעבוני. חזרתי לבית האישה בשעות הצהריים. ברגע כניסתי האישה התנפלה עליי בצעקות והרביצה לי בכל כוחה, ואמרה לי שבתור עונש לא אקבל ארוחת צהריים ולא ארוחת ערב. החלטתי שמספיק לי וברחתי מביתה בפעם השנייה. בפעם זו ידעתי איפה מתגורר אבי ורצתי אל ביתו, שהיה בקצה השני של העיר. אך טעיתי בדלת ודפקתי כמו מטורפת על דלת המחסן של בית הקפה ליד הבניין בו התגורר אבי. לאחר זמן מה מלצרית מבית הקפה שמעה את צעקותיי ויצאה מבית הקפה כדי לדעת מי דופק על דלת המחסן, כשראתה אותי קראה לחבריה לעבודה ואמרה: "תראו הבת של קלמנט פה…". המלצרית לקחה אותי אל דירתו של אבי ושם הייתה אישה שגרה איתו. אותה גברת הכירה אותי רק מתמונות אך לא הייתה יכולה לדבר איתי מכיוון שלא דיברה צרפתית. האישה ניחמה אותי, והכינה לי ארוחת צהריים.

חיכינו שאבי יחזור מהעבודה הביתה. פתאום נשמעה דפיקה בדלת ובפתח הדלת עמדה המטפלת. היא ניסתה לדבר עם הגברת שלא הבינה מילה ממה שהסבירה, לבסוף חטפה אותי למרות התנגדותי והחזירה אותי לביתה. כל הדרך צעקה עליי ואיימה עליי בכל מיני עונשים, אך לא הרביצה לי.

כאשר הגענו לביתה היא רחצה אותי החליפה לי בגדים והחליטה לקחת אותי בחזרה לבית אבי. הלכנו לבית ביתה של המטפלת לדווח לה לאן המטפלת הולכת (באותה תקופה לא היו טלפונים). אני לא הסכמתי לחזור לבית אבי עד שהיא לא תחזיר לי את בובתי שנתנה לאותה בת, לקישוט מיטתה. התעקשתי בכל כוחי בגלל שהבנתי שאין לי יותר מה לפחד ממנה. לאחר שזרקו עליי את הבובה שהצלחתי לתפוס, הלכנו בחזרה לבית אבי. שם חיכתה לנו אותה גברת שלא מדברת צרפתית. המטפלת הפשיטה אותי כדי להראות שאין עליי סימני מכות, ולאחר מכן הלכה. מסתבר שמבית הקפה קראו לאבי לחזור לביתו, כשהוא חזר לא הייתי שם אז אבי חזר לעבודה. לדירתו הוא שב מאוחר בלילה שם מצא אותי. לאחר זמן מה לקח אבי אותי ואת אחותי לבית יתומים.

הזוית האישית

נהניתי מאוד משיתוף הפעולה עם נכדי האהוב אורי, ומהחמימות ששרתה בקבוצה.