ילדות קשה בארץ
שמי אהרון שטרן. אני אב לארבעה ילדים וסבא לאחד עשר נכדים. כיום אני מתגורר בקריית שמונה ושמחתי מאוד לבוא אל הכיתה שלך, בן, ולספר לך פרק בחיי.
בגיל ארבע עשרה עליתי מרומניה למטולה. היה זה בחודש מאי בשנת 1964. עבדתי מאוד קשה במושב החקלאי. רציתי לעבוד ולעזור למשפחה שלי. עבדתי בחקלאות, חפרתי תעלות קטנות מסביב לעצים, העברתי מים לכל תעלה מעץ לעץ. היו לי יבלות בידיים, עבדתי משש בבוקר עד שעה שתיים בצהריים. נחשבתי עובד חרוץ וזריז ואנשים אהבו אותי וביקשו אותי לעבודה. אחרי שלושה חודשים התחלתי ללמוד באולפן לעברית ואז התחלתי ללמוד בכיתה ט. למדתי עברית ונגרות וגם עבדתי במשך כל השבוע.
חסכתי כל לירה שקיבלתי. אחרי חמישה חודשים חסכתי מספיק כסף וקניתי לי אופניים. הייתי כל כך מאושר שהצלחתי לחסוך ולקנות לעצמי אופניים. עבורי זו הייתה הגשמה של חלום, הייתי יורד ממטולה לקריית שמונה ועולה חזרה סתם בשביל הכיף. בתור נער עובד, בכל פעם שפניתי למעסיקים שלי ובקשתי את שכרי "זכיתי" לתשובות מתחמקות. פעם אמרו לי: תבוא מחר, ביום אחר אנחנו לא בנק תבוא מחר, ובפעם נוספת היום לא משלמים. כן נכדי היקר, היו משחקים איתי כל הזמן עם התשלום.
נמאס לי לקבל תשובות כאלה ,הלכתי לאבא שלי ובכיתי :"תראה את הידיים שלי ,יש לי יבלות ודם והם לא משלמים לי את מה שמגיע לי". אבא שלי אמר לי "אל תדאג בסוף ישלמו לך.. אתה תראה יבוא יום ואתה תהיה בעל כוח, תהיה חזק ועוד תשיב להם. הוא הוסיף ואמר : "הר להר לא יפגשו אבל בני אדם כן".
עברתי לגור בקריית שמונה. במשך הזמן התחזקתי והתבגרתי. הקמתי עסק עצמאי ומשפחה לתפארת. הילדות הקשה לימדה אותי שבעבודה קשה אפשר להשיג הכל בחיים.
הזוית האישית
סבא אהרון: היה לי כיף להטריח את עצמי מהצפון הרחוק ולהגיע לבית ספר של נכדי בן, ולהעביר לו את המסר, שפעם לא היו משיגים את כל מה שרוצים בדרך הקלה אלא בעבודה קשה ועמל רב.
הנכד בן: היה ממש כיף לשמוע את סבא מספר לי סיפורי ילדות.
מילון
לירהלירה ישראלית הייתה המטבע הרשמי של מדינת ישראל בין השנים 1952–1980.