מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בפ"ת בבי"ח "רבקה" ב-15/5/1955 להורים מדהימים, שמואל וסעדה מחפוד, שעלו מתימן בשנת 1949, כשהיו בשנות העשרים לחייהם, והגיעו למחנה עולים בקיבוץ פרוד בצפון הארץ. הוריי גרו באוהלים, שמחו בחלקם, באו מתוך אהבה לישראל. אבי התחיל לעבוד בכל עבודה, ולא בחל בשום עבודה, כדי לפרנס את משפחתו וגם ליישב את הארץ.  נולדו להם 10 ילדים, יהודה, אברהם, אבשלום ז"ל, דליה (אני) יפה, מוטי, חבצלת, נחמן, יוכי, ומירי התאומות.

כשהייתי תינוקת, בארץ הייתה תקופת הצנע וחילקו לכל משפחה תלושי אוכל, לפי מס' הנפשות במשפחה. לדוגמא, 1 ק"ג סוכר למשפחה בת 3 נפשות וכו'. לפי מה שסיפרה לי אימי ז"ל היא הניקה אותי, והשלימה עם ביסקוויט טבול בתה.

גדלתי בפתח תקווה, בשכונת שעריה, שרובם עולי תימן, מקצתם עולים מפרס ועיראק. לרחוב שלנו קראו "רחוב המחפודים" כי גרנו עם הדודים והבני דודים, משפחה ענפה שכל אחת מונה 10 נפשות. אני זכרת שקנו נעליים ב-2 מידות יותר גדולות, כדי שיחזיק ליותר זמן, וכשלחץ באצבעות גזרו את הנעליים בחלק הקדמי, והגרב הייתה יוצאת כמו חדק של פיל. ילדות יפה אבל קשה, לא הרגשנו רעב, אכלנו כל מה שיש. היינו כמו כולם ולא הרגשנו שונים.

זיכרונות מגן הילדים, אצל הגננת מרים, לא היו מעונות לפעוטות, מי שגידל אותי זו אימא, שלא עבדה בחוץ, אלא נשארה בבית לטפל בילדים. כך היה נהוג בתקופתה. כאשר הגעתי לגיל חמש, שולבתי בגן חובה של העירייה, "גן מרים", על שם הגננת. הילדים נהגו להביא את האוכל מהבית, כל ילד צויד באוכל שאמו הכינה עבורו.

למדתי בבי"ס "בית יעקב" בפ"ת מכיתה א' ועד ח'. בבית הספר למדנו במשמרות, כי לא היו הרבה כיתות לימוד אז בבקרים עזרתי לאימא ובצהריים למדתי. בתיכון "בית יעקב" למדתי במגמת אופנה. בשנות בי"ס שרתי במקהלות כסולנית, וגם שחקנית בהצגות. לא פיתחתי את זה, כי הורי היו דתיים ולא הסכימו שאשקיע בתחום זה, כמו כן לא התגייסתי מאותה סיבה. ובתקופה ההיא לא היה שירות לאומי.

כשסיימתי את לימודיי, התמקצעתי בתחום האפנה וניהלתי מחלקה ב"גוטקס" בני ברק. שנות העשרים של חיי היו השנים היפות ביותר שלי, עם חופשות וטיולים מהממים, והמון שמחת חיים. בגיל 29 נשאתי לניסים, יליד אלג'יר, וערכנו לפני החתונה טקס חינה תימני מסורתי, שכלל לבוש תימני וכובע הנקרא "גרגוש". יחד עם בעלי עברנו לקריית גת.

בשנת 90 לאחר לידת בני הראשון, נהרג אחי אבשלום ז"ל, בפעילות צבאית ברמת הגולן. זה היה שבר משפחתי כבד מאוד. למזלי, אימא שלי, שהייתה חכמה מאוד, לא נתנה למשפחה לחיות בעצבות, ואמרה לנו, שהגיע הזמן להניח לדבר הנורא שקרה, ולדאוג כל אחד למשפחתו.

נולדו לי ולבעלי, 4 ילדים רות, ליאן, מתן, ואחיקם. ברך ה', כולם אקדמאים, שלושה מהם נשואים. כיום אני סבתא לתשעה נכדים ברוך ה'. פרשתי לגמלאות ומשתדלת להתנדב במועדון "כרמל" עם הקשישים.

בימי הקורונה – לקראת יום העצמאות – דליה שלחה דברי ברכה מרגשים וסיכום לתכנית לכל חברי הקבוצה.

הזוית האישית

במהלך התכנית, הרגשתי רצון עז מצד התלמידים להתחבר אלינו, למרות שהיה קשה להם להבין איך הסתדרנו בתנאים כל כך קשים. ניסיתי להעביר את המסר, שעם כל הקושי היה לנו כיף. הייתה ילדות חמה ואוהבת.