מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה הרש קפלן, לבית אלתר.

נולדתי יחד עם מדינת ישראל בפתח תקווה, בת בכורה להורים ניצולי שואה. יש לי שתי אחיות. ילדותי העליזה עברה עליי בתל אביב. עבדתי שנים רבות כיועצת ומחנכת בבית ספר תיכון. אני נשואה, אמא לשלוש בנות, וסבתא לתשעה נכדים.

את סיפורנו נתחיל מהסוף…

אמי היא ניצולת אושוויץ שהגיעה לארץ באניית מעפילים "אנצו סירני" בשנת 1946 בלי שום חפץ מעברה. כל משפחתה נספתה בשואה למעט מספר מצומצם של קרובים. אחת השורדים היא בת דודתה שרה פישמן, שגרה היום בתל אביב. בילדותה התגוררה שרה סמוך לאמי בעיר "נרס ניצה" שבהרי הקרפטים במזרח צ'כסלובקיה.

לפני כשש שנים, חל יום הולדתה ה – 85 של אמי שושנה אלתר ז"ל לבית גרינברגר. שרה הביאה לה מתנה יקרה מפז, תמונה שבה צולמו בבית הספר היסודי. חשוב לציין כי זו התמונה היחידה שהייתה לה מילדותה. בתמונה מצולמים ילדים יהודים וגויים מהגן ועד כיתה ג' שלמדו יחד. במרכז התמונה נראה המורה הצ'כי של הכיתה. בשורה העליונה נראית אמי. בת דודתה שרה מצד ימין למטה ושתי אחיותיה הקטנות של שרה, שנספו בשואה יושבות בשורה תחתונה.

כשהמלחמה פרצה, אמי שהתה בהונגריה ונלקחה מבודפשט לאושוויץ רק בשנת 1944. גם שרה נלקחה לאושוויץ. לקראת סיום המלחמה אמי ושרה הופרדו. שרה נלקחה ל"ברגן בלזן" ואילו אמי נותרה באושוויץ ואח"כ נלקחה לצעדת המוות ושוחררה ליד ברלין. כשהרוסים התקרבו לפולין העמיסו הגרמנים את אנשי מחנה ברגן בלזן, (ביניהם שרה) על רכבות והתחילו במנוסה מערבה. במשך מספר שבועות נסעו עם היהודים, שלא ידעו לאן מועדות פניהם. ערב אחד היהודים מצאו עצמם על הרכבת בלי הגרמנים שנמלטו, לרכבת הגיעו אנשים טובים עם מזון ובגדים ורק אז התברר להם כי הם בדנמרק. קבלת הפנים שזכו לה הייתה נפלאה. הם דאגו לכל מחסורם ולאחר כשבוע הושיבו אותם בספינה שהפליגה לשבדיה.

בשבדיה שוכנו בארמון גדול ושם קבלו טיפול רפואי , התחילו לעבוד וללמוד עברית. שרה נשארה שם שנה והייתה בטוחה כי כל משפחתה נספתה בשואה. כל יום התפרסמו רשימות של הניצולים  ואנשים חפשו קרובים. לאחר כמה חודשים נודע לשרה כי שתי אחיותיה הגדולות נצלו והן מתגוררות בצ'כיה.

באותו זמן גם המורה שלהן מבית הספר (מהתמונה) חיפש מי מהתלמידים שלו ניצל ומצא ברשימות את אחיותיה של שרה (הן לא מצולמות בתמונה, מי שמצולם הן שתי האחיות הקטנות של שרה שנרצחו). הוא איתר אותן בעיר ששם שכנו את הניצולים ודאג להעביר להם את התמונה. לאחר שנה שרה עברה משבדיה לבלגיה.

לאחר מספר חודשים יצרה אתה אחותה הבכורה קשר והזמינה אותה לחתונה שלה. שרה שהייתה בת 17 וחצי עלתה לבדה על רכבת לכיוון פרג. אחותה המתינה לה שם בתחנת הרכבת ואירחה אותה בביתה ואז נתנה לה גם את התמונה מבית הספר היסודי. בצ'כיה עברה שרה אימונים צבאיים שהכשירו אותה להיות לוחמת.

בינואר 1949, אחרי קום המדינה, עלתה שרה לארץ ומיד הצטרפה לצה"ל. את התמונה ששלח המורה היא שמרה מכל משמר כיוון שהייתה זו המזכרת היחידה מילדותה. רוב המצולמים בתמונה ניצלו וזכיתי להיפגש איתם באזכרה השנתית לניצולי אזור מונקאץ', לשם הלכתי מדי שנה יחד עם אמי שושנה ועם שרה וילדיה. אמי אמרה לי תמיד שהיא ציונית ועלינו לשמור על מדינת ישראל.

הזוית האישית

סבתא לאה: תוך כדי כתיבת הסיפור נפגשתי עם שרה פישמן ונודעו לי פרטים נוספים ומעניינים.

ענבר: תוך כדי הסיפור למדתי דברים חדשים על המשפחה ולמדתי להעריך את חשיבות המשפחה.