מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במושב בני דרור בשנת 1953, מושב שיתופי.

אמא שלי ואבא שלי היו מגרמניה והיו צוחקים על הייקים "המיוחסים" היו ההורים הצברים ילידי הארץ ובכל פעם שהמורה הקריאה את שמנו ביומן לבדוק נוכחות, שאלו גם מאיפה ההורים. אני התביישתי שהוריי מגרמניה.

הכניסה לבית ספר היתה טראומטית בשבילי, עד אז הייתי ילדת טבע וחוץ וכל הזמן שיחקתי בחול, טיפסתי על העצים ובמשחקים בחוץ. פתאום, נכנסתי למסגרת עם המורה הכי קשוחה בעולם ולא היה לי קל לקלוט את החומר. כל אחר הצהריים ישבתי על שיעורי הבית, כבר לא ראיתי חול, עצים, משחקים, נדנדות וזה היה דיכאון גדול בשבילי.

אני חושבת שמאז, אחרי השנתיים הראשונות, הפסקתי ללמוד ברצינות.

בכיתה ח', היה מתח גדול במדינה הימים שלפני מלחמת ששת הימים. כולם כבר התכוננו, חפרנו "שוחות" באדמה, כי לא היו מספיק מקלטים ושם היינו אמורים להתחבא אם תהיה הפגזה, זה היה מאוד מפחיד כי זה לא נראה לי מספיק.

פרצה המלחמה, היינו אז בכיתה. כל הבנים קפצו וצעקו משמחה ואני התפלאתי שזה מרגש את הבנים שיש מלחמה והבנתי שזה טבע האדם.

באותה שנה כתבתי חיבור שנקרא "החיה שבאדם".

לסיפור המלא של דפנה:

הזוית האישית

דפנה: מאוד התרגשתי לעבוד עם הנכדים שלי והיה לי כייף מאוד שיש לי הזדמנות לשתף אותם בילדות שלי. היה לי מאוד מעניין להיפגש ואני מרגישה שהקשר בינינו מאוד התחזק והתחברנו.

רוני: היה לי מאוד כייף ומעניין לעבוד עם סבא וסבתא שלי והרגשתי שהקשר בינינו נהיה יותר עמוק ולמדתי עליהם המון דברים חדשים.

גלי: התרגשתי מאוד מכל התהליך, למדתי להכיר לעומק את סבתי ועל ילדותה וחוויות שהיא עברה ותוך כדי גם נקשרתי אליה והתחברנו.