מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בטבריה בתאריך 16.01.1945, להוריי, אסתר ושלמה הלוי ז"ל. חמש שנים לפני כן, נולד אחי גיורא. וחמש שנים לאחר מכן, נולדה אחותי, זיווה. את רוב חיי: ילדות, נעורים, נישואין, לידת הילדים וגידולם, ראשית חיי הסבתאות וכן לימודיי האקדמיים והתפתחותי המקצועית חייתי בקיבוץ. מאז שנישאתי, באוקטובר 1966, חיינו, אישי ואנוכי, בקיבוץ עמיר ורק עם צאתנו לגמלאות בשנת 2013, עברנו לגור בשוהם, עקב רצוננו להתקרב לילדינו החיים במרכז הארץ.

קיבוץ עמיר ממוקם באצבע הגליל. מכיוון שכך, במהלך כל השנים בילדות ובבגרות סבלנו ממתח בטחוני שהכריח אותנו לעיתים קרובות לשהות במקלטים שהיו פזורים בין בתי החברים ובעיקר באיזור בתי הילדים. זיכרונות רבים מלווים אותי מהשהייה במקלט הן מהילדות והן בהיותי אם. בילדות הרגשנו מוגנים ובטוחים במקלט ושמחנו לישון ולשהות בו. היינו רגילים לישון ביחד כך שבמובן זה זה לא היה אירוע יוצא דופן.

היינו מוקפים במבוגרים שדאגו לצרכינו בכל שעות היממה והם השרו רוגע, שליטה וביטחון. לכשהתבגרתי ובעיקר כאשר הפכתי לאם השהייה במקלט נעשתה מעיקה ומפחידה. ורק אז שמתי לב לחוסר הנוחות, לתנאים הקשים, לחוסר האינטימיות ומובן שלכך נוספה גם הדאגה  למצב הביטחוני ולאריה, אישי, ששירת בצבא או במילואים.

בשנות ילדותי וגם מאוחר יותר, הייתה נהוגה בקיבוץ לינה משותפת משמעו שהילדים גרים בבית ילדים אשר כשמו כן הוא. בית  שבו חיים הילדים וכבית הוא מכיל וממלא את כל פונקציות המגורים: חדרי שינה, חדר אוכל, כיתת לימוד ומקלחות. בית זה היווה את מרכז חיינו. בבית זה שהיה מטופח ויפה לזמנו, ניהלנו חיי חברה פעילים, תוססים ואינטנסיביים. כמו כן חברנו לילדים בבתי הילדים השכנים שחלקם היו צעירים מאתנו וחלקם מבוגרים מאתנו.

בשעות אחר הצהריים היינו הולכים לבתי ההורים ומבלים עימם מספר שעות. לעת ערב-לילה ההורים היו מלווים אותנו לבתי הילדים ומשכיבים אותנו לישון. השנים האלו זכורות לי כשנים יפות, נעימות, רגועות, מלאות עשייה וחוויות של חברויות והיכרויות עם ילדים רבים בגילאים שונים. זוכרת את הרגשת החופש בתוך חברה מוגנת ומגוננת, הרגשה שהילד וצרכיו נמצאים במרכז וכן הרגשה שסומכים עלינו, מעניקים לנו עצמאות  ונותנים לנו להתנסות בחוויות ובמטלות שונות ומגוונות. קבלות שבת, ימי הולדת, חגים ואירועים מיוחדים נחגגו בחברת הילדים כאשר האחריות על התוכן של האירוע ועל והביצוע הוטלו על הילדים בהתאם לגילם. הדמויות המשמעותיות בשנים אלו, מלבד ההורים, היו המחנכים והמורים, שהיוו עבורנו דוגמה אישית בהתנהגותם וביחסם אלינו. אנסה להעלות מספר זיכרונות מהילדות המלווים אותי עד היום.

אתחיל בחוויה שזכורה לי מגיל 3 שנים, בהיותי בפעוטון. באחד הלילות החמים של חורף 1948, לאחר שהמטפלת (בריינקה), השכיבה אותנו לישון, שישה פעוטים, במיטותינו, והלכה (בחושבה שאנו ישנים), החלטנו לקום מן המיטות ולצאת החוצה לחצר הפעוטון. התיישבנו ליד ברז נוטף מים שתחתיו צמחו צמחים שונים והכנו "מרקחת צמחים". כדי שהמאכל יהיה מתוק נכנסנו לפעוטון וערבבנו את העלים עם דבש וכל אחד בתורו טעם מן "המעדן". לפתע שמענו צעדים, הודלקו האורות והופיע לפנינו אביו של אחד הילדים שהיה מבוהל ולא הבין מה קרה לנו, מדוע איננו ישנים ומה אנו עושים בחצר. לפתע נחו עיניו על "המעדן" המונח לפנינו. הוא הבין שאכלנו ממנו ונכנס לבהלה גדולה. הוא הזעיק מיד את אחות המרפאה, את כל ההורים ופינו אותנו למרפאת הקיבוץ. שם עשו לנו שטיפת קיבה והחזירו אותנו לבית הילדים לישון. כמובן שהורינו, להבדיל מהאב המבוהל, הרגיעו, חבקו ונשקו אותנו והביאו אותנו לפעוטון, השכיבו אותנו במיטותינו וחיכו עמנו עד שנרדם.

שנות הגן ובית הספר, זכורות לי כשנים מעניינות, חווייתיות ופעלתניות במיוחד.

הלימודים היו מאד חווייתיים. למדנו בשיטת הנושאים ולא על פי מקצועות. נושאים רבים עסקו בטבע ובסביבה הקרובה כך שהרבינו בטיולים ובביקורים באתרים הסובבים את הקיבוץ. את רוב נושאי הלימוד לימדה המחנכת שהכירה כל ילד וילד ואף הייתה נשארת אחרי שעות הלימוד ועוזרת לילדים שנזקקו לעזרה לימודית. היו לנו הרבה שיעורים באמנויות שונות: מוזיקה, נגינה על כלי, ציור, תולדות האמנות, מלאכת יד ומחול. את שיעורי המוזיקה ונגינה על הכלים שניגנתי (פסנתר, חלילית, מנדולינה) אהבתי במיוחד.

האווירה הלימודית הייתה טובה. למדנו מתוך עניין. לא היה מתח ופחד ממבחנים. לא היו כמעט שיעורי בית ולמדנו מתוך עניין וסקרנות. הרבה נושאים הותאמו לקצב הלימוד האישי של כל אחד ולוו בהרבה כבוד לילד, ללא לחץ לעמידה בסטנדרט מסוים.

אתן דוגמה לנושא שזכור לי ואהוב עליי עד היום. נושא ה"קינון" שנלמד בכיתה ה'. בנושא זה כל ילד נתבקש לבחור ללמוד על ציפור החיה בסביבתנו ולהכיר את אורח חייה דרך קריאה ובעיקר תוך מעקב אחריה. במהלך מספר חודשים עקבתי אחר זוג ירקונים שבחרו לבנות את קינם במטע הקיבוץ על עץ תפוח. עקבתי אחריהם בעניין רב ובהקדשת רוב זמני הפנוי. מעקבי החל משלב ההיכרות ביניהם, הקמת הקן, הטלת הביצים, דגירה, בקיעת הגוזלים ונטישת הקן. שעות הייתי יושבת על האדמה הרטובה במטע ומתעדת כל ניע וזיע של בני הזוג מתוך התעניינות וסקרנות אמיתית באורח חייהם. קשה לתאר את צערי כאשר הסתיים המעקב ועברנו לעסוק בנושא אחר. (לא ברור מה הביצה ומה התרנגולת אולם עליי לציין כי עד היום אני מתעניינת בעופות ובאורח חייהם).

בכיתות ההמשך, מכיתה ז' עד יב',  למדתי בבית ספר אזורי שהיה משותף למספר קיבוצים. בפעם הראשונה נחשפנו להיכרות עם ילדים נוספים מקיבוצים אחרים, שלא הכרנו בילדות ונפתחנו להיכרויות וחברויות חדשות. בשלב זה גם שיטת הלימוד השתנתה. התחלנו ללמוד על פי מקצועות כאשר כל מקצוע נלמד על ידי מורה אחר. דבר שהיה חדש לנו. גם בשנים אלו הלמידה התבססה על למידה בכיתה ולמידה עצמית דרך שיעורי הבית. הרגשנו כי המורים סומכים עלינו שנלמד ונעשה את המוטל עלינו ולא נזקקו למבחנים ולבוחנים. מכיתה י' למדנו במקצועות מסוימים על פי רמות. גם במהלך שנים אלו כמו בשנות ביה"ס היסודי, הושם דגש על חיי תרבות, מסיבות, חגים ואירועים שנחגגו בחברת הנעורים כאשר כל כיתה תורמת את חלקה. כן הושקע זמן בלימודי מוזיקה, כמו: מקהלה ותזמורת שבה ניגנתי על מנדולינה. לימים אלו הייתי מחכה בכיליון עיניים ואהבתי אותם במיוחד. בשנות הלימודים בתיכון הושם דגש רב על קריאת ספרים ודיונים עליהם. הרבינו בשיחות על נושאים חברתיים, דנו במעורבות חברתית ופוליטית בארץ ובעולם וכן על חיי קיבוץ ומשמעותם. בשנים אלו התגבשה עיקר השקפת עולמי בעיקר בנושאים חברתיים. נראה שאהבתי לקריאת ספרים ולהתעניינות באקטואליה עוצבו בשנים אלו ומלווים אותי עד היום.

נושא נוסף שמאפיין את ילדותי בקיבוץ הוא: העבודה.

מגיל צעיר, 10-9 שנים, חינכו אותנו לעבוד ולשרת את עצמנו. בסדר היום שלנו, מלבד לימודים ופעילויות חברתיות-תרבותיות, הקדשנו בכל יום, חצי שעת עבודה בה ניקינו את בית הילדים: חדרי שינה, חדר אוכל, כיתת הלימוד, מקלחות וכן טיפחנו גינה ליד הבית. בנוסף לכך טיפלנו בחיות שגידלנו במשק החי של חברת הילדים. כמובן שכל העבודה לוותה על ידי המחנכים שלנו.

בכיתות ההמשך הוספנו, על פי הגיל, שעות עבודה. מלבד הטיפוח של המגורים ואזור המגורים שלנו, השתלבנו בענפים שונים בקיבוץ. בחופשים עבדנו שעות רבות והאחריות שהטילו עלינו וכמובן שלקחנו על עצמנו הלכה וגדלה. מובן שדרך העבודה בענפי הקיבוץ, העמיקה היכרותנו עם חיי הקיבוץ, עם ענפי הקיבוץ ועם חבריו.

אני בחרתי לעבוד במשתלה ובגן ירק. עבודה שהתמדתי בה כשש שנים באהבה רבה. אהבתי לצמחים מלווה אותי עד היום.

רוצה לשתף אתכם באירוע מיוחד שקרה במהלך כיתה יב'. היה חורף גשום במיוחד ומימיו של הירדן, שזרם סמוך לקיבוץ, עלו וכיסו את גדותיו. באותם ימים תוואי הירדן היה מפותל ביותר. (אחרי השיטפון העמיקו וישרו את ערוץ הירדן) .ערב אחד קיבלנו הודעה כי הירדן עלה על גדותיו והמים שוטפים את הקיבוץ. מכיוון שהיינו כבר מבוגרים הטילו עלינו משימות חילוץ שונות. אני נשלחתי לבית פעוטים שהיה עלינו להעמיסם עם שמיכות, בגדים ומזון על משאית ולהעבירם לקיבוץ שמיר ששוכן על ההר. השעה הייתה עשר בלילה. הילדים כבר ישנו, היה עלינו להעירם ולקחתם על הידיים למשאית כאשר בחוץ חושך מוחלט עקב הפסקת חשמל. הגשם לא חדל לרגע והמים הגיעו עד הברכיים. על אף שנעלנו מגפיים גבוהים, נרטבנו עד לשד עצמותינו לא היה איבר בגוף שנשאר יבש. אולם חייבים היינו לבצע המטלה שהוטלה עלינו. עדיין מהדהד באוזניי קול בכיים של הילדים המפוחדים והמבוהלים שנאלצנו להעירם משינה ולסחוב אותם בזרועותינו כאשר אנו מגינים עליהם מפני הגשם היורד והמאיים להרטיבם. (מטריות לא היו בנמצא). בשמיר התקבלנו בחום ובלבביות. קיבלו את פנינו בשתייה חמה ובבגדים יבשים להחלפה. לילדים חיכו מזרונים ושמיכות וכל זאת באולם ספורט גדול שחומם והוכן עבורנו. לאחר הנסיעה לשמיר ירדנו לעמיר והתפנינו לבדוק מה קרה בבתינו ולחפצינו. לרוע המזל חלק נכבד מחפצי ביתנו כוסה בבוץ ונשטף בשיטפון. מי שביתו היה גבוה יותר שיחק לו המזל ומימי השיטפון לא הגיעו אליו.

מכיוון שגדלתי "בחינוך המשותף" הייתי רוצה להאיר היבט חשוב משנות ילדותי המהדהד בי עד היום ואני בטוחה שגם השפיע עליי בהמשך חיי כאם בגידול ילדיי. סדר היום של ההורים היה בנוי כך שהשעות שהילדים שהו בבית היו קודש לבילוי עם הילדים. ההורים עשו כל מאמץ כדי לפנות את זמנם ולהיות עמנו. אני זוכרת בבית אווירה רגועה ושקטה. ההורים היו פנויים רק אלינו הילדים ולא היו טרודים בעניינים אחרים. הם נהגו לשחק עמנו, לקרוא לנו סיפורים, לטייל עמנו. איני זוכרת גערות, כעסים, מתחים. נראה שעל אף הביקורת על החינוך המשותף הפניות של ההורים אלינו והבילוי נטו עם הילדים הביא עימו גם יתרונות.

עם גיוסי לצבא בשנת 1963, עברתי קורס למדריכי גדנ"ע. על אף שלא אהבתי תפקיד זה, מילאתי אותו עד סוף שרותי הצבאי.

בתחילת שרותי הצבאי הכרתי את אריה, אישי, ומתקופה זו ואילך חיינו שזורים זה בזו.

בשנת 1966, התחתנו בקיבוץ והחלטנו לקשור את גורלנו בחיי קיבוץ עמיר. משקל רב להחלטה זו היה לכך שהוריי חיו בקיבוץ ורציתי לחיות לידם.

בשנים הראשונות, עם לידת ילדינו, התחלתי להתעניין יותר ויותר בנושאי חינוך ובחרתי לעבוד בגני הילדים.

ובמקביל ליוויתי את עבודתי בלמידה מתמדת. כאשר ילדינו גדלו מעט, יצאתי ללמוד הוראה לחינוך מיוחד. ובהמשך למדתי אבחון דידקטי וייעוץ חינוכי. עם השנים העמקתי ידע והתמחיתי בגיל הרך ונתמניתי לנהל מרכז לימודי-טיפולי אזורי מטעם משרד החינוך.

אהבנו את אורח החיים בקיבוץ. את הרגשת השותפות, את הערבות ההדדית, את ההשקעה ברוח ולא בחומר, את הידיעה שהקיבוץ מוכן להשקיע משאבים בפיתוח הפרט (כמו לימודים), את התרומה ללא תמורה וללא שכר. אהבנו את הגישה החינוכית-לימודית שעל פיה גדלתי אני ועתה גדלים ילדינו. היינו מעורבים בעשייה הציבורית-חברתית-תרבותית. כל אחד מאתנו תרם בתחומו. אריה בתחום הכלכלי-עסקי ואני בתחום החינוך.

עם השנים, כאשר ילדינו בגרו, הקימו משפחות ובחרו לחיות במרכז הארץ, עברנו, עם צאתנו לגמלאות, לגור בשוהם ליד אחד מבננו, כפי שכבר ציינתי.

הזוית האישית

כסבים, שמחנו על ההזדמנות לספר ולשתף את נכדתנו בחיינו כילדים, נערים ובוגרים. ההתכנסות ועבודת התיעוד בכותלי בית הספר, השרתה אווירה של חשיבות ושיתוף בין התלמידים, הסבים ובית הספר. אנו חושבים שזהו פרוייקט מבורך והיינו ממליצים לכל התלמידים והסבים לקחת בו חלק.