מאגר סיפורי מורשת

אני:                 רוחלה (שטרקר) לוין.

נולדתי בשנת:   1949.

בארץ:              ישראל.

בעיר:               רמת-גן.

בבית החולים:   רמת-מרפא.

הורי:                שרה ושמואל שטרקר ז"ל, שניהם ניצולי שואת פולין.

אחותי דינה:      ילידת 1947.

נשואה ל:         מוטקה.

ילדי:                דודי, קרן, אור.

נכדיי:               גלי, רוני, מיקה, שון, עידו, ניר.

על הוריי שרה ושמואל שטרקר ז"ל

אימי: שרה-מכלה גרנק ז"ל, ילידת לודז', פולין,גדלה והתחנכה בלודז'. משפחתה סחרה בעסקי טקסטיל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה אימי בגטו לודז', משם נשלחה לאושוויץ. בשנת 1945, מיד אחרי המלחמה, חזרה אמא מאושוויץ לביתה בלודז' שנתפס ונבזז על ידי פולנים מקומיים. היא גורשה מביתה תוך כדי שימוש באלימות מילולית ופיזית על-ידם.

אבי: שמואל שטרקר ז"ל, יליד הכפר קופאצ'בקה, מחוז לוצק שבחבל ווהלין, פולין, גדל ולמד בעיירה הסמוכה רוז'ישץ. משפחתו עסקה בעבודות חקלאיות. במהלך מלחמת העולם השנייה כל בתי הכפר נשרפו. לא נותרה אבן על אבן בכפר. בתום המלחמה, הגיעו הוריי לישראל, כל אחד בדרך שונה. משלא היה להם בית, ולא הייתה להם משפחה הגיעו הוריי יתומים, מושפלים, רעבים, ללא כסף, בלי עזרה של אנשים, רק עם הבגדים עליהם, ישנו ברחובות, על ספסל בגן ציבורי ובחצרות של בתים. הקליטה הייתה קשה ביותר. הוריי חיפשו מקורות פרנסה, ואכלו מפחי האשפה. לאחר תקופת היכרות קצרה ביניהם אמא ואבא נישאו בתל-אביב והולידו את אחותי דינה ואותי.

אמא מעולם לא הפסיקה לדבר על השואה, על הגעגועים להוריה, לבית ולמשפחה, על הסלקציה בה הפרידו בינה לבין הוריה, על הרעב, האימה הפחד ההתעללות וההשפלה שהיו מנת חלקה במהלך שהותה באושוויץ. "אכלתי קליפות של תפוחי אדמה ושתיתי שתן במלחמה וכל הזמן רציתי הביתה לאמא ולאבא", מלמלה עד סוף ימיה. רק לאחר שביקרתי באושוויץ הבנתי פיזית את עוצמות הזוועות שעברה והעדויות שנגלו לעיני לא עוזבות אותי עד לכתיבת שורות אילו.

אבא, בניגוד לאמא, שתק ולא דיבר.

אני נולדתי לשני הורים ניצולי שואה מתוסכלים ועצובים עם התפרצויות בכי תכופות שנבעו מתוך געגוע לבית, למשפחה, לשפה, לפולין ארצם-מולדתם.  גרנו ברמת-גן ועל ילדותי בשכונה בחרתי להתמקד ולספר לשון ברגמן נכדי בעבודתנו המשותפת בקשר הרב דורי.

על שנות ילדותי בשכונה

נולדתי בלי אולטרסאונד, ללא סקירת מערכות, לא היו טיטולים, לא מטליות לחות, לא מים מינרליים, את החיתולים הרתיחו בדוד על פרימוס רועש או החליקו אותם על קרש כביסה ועם כל זאת נשארתי בחיים. התגוררתי ברמת-גן ברחובקרסקי 8 מיום היוולדי. לא היה כסף מיותר לחינוך בגן ילדים פרטי ורק בגיל 5 הלכתי היישר לגן ילדים עירוני. התחנכתי 8 שנים בבית הספר "עליות".

לא היו מספיק כיתות לימוד בבית הספר ולכן למדנו מחצית השנה במשמרת שנייה שהלימודים בה החלו בשעה 12 בצהריים והסתיימו בשעות הערב ובמחצית הנותרת של שנת הלימודים עברנו ללימודי בוקר. לא היו כל תלונות בנושא כי כך נהוג היה בכל בתי הספר בעיר באותה התקופה. אהבתי מאד את בית הספר. בכיתה א' הייתה לנו חצי מחברת עם שורות עבות בתוכן כתבנו כתיבת תמה. מי שכתב בה יפה, קיבל מחברת שלמה…

המורה היה כל יכול וגם אם העמיד בפינה או משך באוזן, לא עלה בדעתו של איש להגיש תלונה.

למדנו בביה"ס בין השאר זמרה, חקלאות, מלאכה (רקמנו, תפרנו, עשינו ריקועי נחושת, עבדנו בעבודות נגרות וכו'), תזונה. בבית הספר הייתה מסעדה בה התלמידים בשלו והאחרים סעדו.במסעדה התורנים חבשו כובעי טבח וחגרו סינרים ובתלבושת זו קילפו תפוחי אדמה, הוציאו אבנים מתוך עדשים ואורז, נאבקו עם הסירים, ערכו שולחנות וזכו בצהרי היום בארוחה חמה. אהבתי במיוחד להיות תורנית. הפעילות הלהיבה.  את לימודי האנגלית התחלנו ללמוד רק בכיתה ו'.

בהפסקות תמיד שחקנו במשחקי חבל, שני חבלים, גומי (מתחנו גומי בין שני המשתתפים והיה צריך לדלג או לקפוץ מעל או על הגומי לפי כללים קבועים) ומשחקי קלאס שונים. בכל מזג אוויר הלכנו לביה"ס ואף אחד לא הסיע אותנו.

אזור מגורי היה מוקף פרדסים ומרחבים פתוחים של גבעות חול. ברחוב עברו עגלונים עם עגלות רתומות לפרדות ואלו מכרו גושי קרח למקרר, נפט לפרימוס ולתנורי החימום, בקבוקי חלב, לחם. גם משחיז סכינים על אופניו היה בחבורה. כל אחד ואחד מהם הכריז בקולי קולות תוך צלצול בפעמון גדול על הגעתו אלינו על מנת שנרכוש את שחסר לנו בבית. לא חסרו פעמים שנתלינו על עגלת הפרדה של מוביל הקרח או הלחם. אם נפלנו, לחצו לנו עם סכין על הבלוטה. כאב אבל חישל.

לא אשכח את הארוחות שהוכרחתי לאכול. ארוחת הבוקר כללה: ביצה רכה שהייתי צריכה לשתות אותה….פרוסת גבינה לבנה רזה וקשה חסרת כל טעם, פלפל ירוק וכוס חלב רתוח עם קרום דוחה מלמעלה….

ארוחת הצהריים תמיד כללה מרק עם אטריות ועוף "מכובס"…אחר הצהריים הייתי חייבת לאכול כ-5 גזרים כי זה טוב לעיניים…. ארוחת הערב הייתה כמו ארוחת הבוקר אבל… הקינוח היה שתיית שמן דגים מגעיל שזיכה אותנו בקוביית שוקולד. כמו-כן בלענו שן של שום כשהיו לנו תולעים…….

משאיות הסיעו אותנו לחוף תל-ברוך. היה לי בגד ים מצמר. איך שהייתי נכנסת למים, הוא היה יורד לי עד הברכיים….התביישתי ושתקתי כי זה מה שהיה לכולם. לבית הספר וכמו כן גם לים, אמא שלי הייתה מכינה סנדוויצ'ים מפרוסות עבות שללחם לבן מרוחות בשכבה נדיבה של מרגרינה וריבה…

צעצועים? לא היה לנו כלום אבל היה לנו עולם ומלואו!שיחקנו משחקי חינם בשכונה עם אין סוף צחוקים והמצאות כמו: עם גוגואים (חרצנים של משמשים) שחקנו בור ו/או קרוב לקיר. היינו עושים מהם גם משרוקיות: שפשפנו בעקשנות את צידו החלק של החרצן באבן או במדרכה עד שנוצר בו נקב והרי משרוקית! כמו-כן חוררנו שני חורים במספר גוגואים והכינונו מהם שרשרת.

עם סכין אדמה כבשנו שטחים בתוך עיגול שהיה מסומן על החול. שחקנו רבות ב: דודס, גולות, שלושה מקלות,עץ או פלי? פורפרה, "סבתא סורגת" (מתחנו גומי בין אצבעות הידיים ועל החבר היה להעביר את הגומי לידיו לפי כללים), 7 אבנים (שאספנו בשכונה), 5 אבנים (אבנים אמיתיות שליטשנו ועיצבנו בכיף גדול), קלאסים למיניהם, מחבואים, תופסת מסוגים שונים, "חמור חדש", "חמור ארוך", 2 דגלים, סימני דרך, "מלחמות" בין שכונות, אחת שתיים שלוש דג מלוח, שלום אדוני המלך, כדורגל, "מדרכות", מחניים, "עמודו", טיפוסים על עצים.

אהבתי במיוחד את שעות הערב בשכונה בהן עשינו מעשי קונדס רבים כמו: "מוקש מים", "נחש מתפתל", "מוקש בורות", מתיחת חוטי תפירה מקצה האחד של הרחוב לרעהו ועוד כהנא וכהנא. השכונה הייתה מרכז חיי!

לא היה טלפון קווי או אלחוטי,היה טלפון חוטים בין מרפסות הבתים אותו יצרנו בעצמנו משתי פחיות שימורים עם חוט ארוך המחבר ביניהם. על מנת לשחק עם חבר, היינו עומדים מתחת למרפסת בי ושורקים לו. לא הייתה טלוויזיה, לא היה מחשב אבל היו חברים שאפשר לבוא אליהם מבלי לקבוע שבוע מראש. היו מעט משחקי קופסא כמו: "ריכוז", "סבלנות", מונופול", "דמקה" וכמובן היה "דומינו" ומשחק ה"דוק". זהו!  לא אשכח כמה אהבתי לשחק ב"ארץ-עיר" וב"מלחמה" בקלפים.

אספתי בולים, גלויות, מחקים, עטיפות מסטיק, פקקים, גולות, מפיות, זהבים, פרסים, מחזיקי מפתחות, ייבשתי פרחים בין דפי הספרים, מילאתי בקבוקי זכוכית ריקים בצבעים שונים של חול וגירים צבעוניים וייצרתי בעזרת מקל ארוך צורות מעניינות בין השכבות.

את הבגדים קבלתי בירושה מאחותי הגדולה. הנעליים, שגם הם עברו בירושה, לחצו לי על האצבעות, אז… חתכו חתיכת עור בחזית הנעל והאצבעות בצבצו….. כאן המקום לציין שסוליית הנעליים הייתה עשויה עור וברזלים היו מוצמדים בקצותיה למניעת שחיקתה… משהו כמו נעלי סטפס….. גם את ילקוטי ביה"ס הכבדים, שהיו עשויים עור וצבעם היה חום, קבלתי בירושה והללו שירתו אותי שנים.

אמבטיה עשינו רק פעם בשבוע. לא היו מקלחונים. אבל…. לפני החגים כשאימא הייתה קונה דגי קרפיונים חיים, הם היו שוחים להם בהנאה באמבטיה ואנחנו לא התקלחנו….

כאשר מלאו לי שמונה שנים קנו הורי אקורדיון עליו למדתי לנגן בשמחה רבה. חיש מהר כישרוני פרץ החוצה ומצאתי עצמי מנגנת באירועי בית הספר היסודי, התיכון, בתנועת "צופי רמת גן",  על בימות הבידור בימי העצמאות, וכמו כן ניגנתי לחוגי ריקודי העם השונים בעיר.

גדלנו שמחים. יצרנו והפעלנו את הדמיון שלנו. נגענו בחיים עצמם ולא בחיים וירטואליים. חברי השכונה שלי גדלו והיו לרופאים, עורכי דין, יוצרים, מהנדסים, אנשי חינוך ואנשי רוח. מאוד מתגעגעת לתקופה. למדתי בתיכון מקצועי ארבע שנים במגמת תכנות מחשבים ועם סיומו התגייסתי לצבא, ללהקת פיקוד הדרום.

הזוית האישית

תודה לך סבתא על חוויה מרגשת ועל הסיפורים, שון.