מאגר סיפורי מורשת

נולדתי  בגרמניה, במחנה העקורים 'פוקינג'. המחנה בו שוכנו הפליטים היהודים שלאחר השואה, להוריי איטה קיילה ודב בעריש רוזנברג.

עם סיום מלחמת העולם יצאו הוריי מרוסיה והגיעו לדרום מזרח גרמניה לעיירה פוקינג, שם הקימו בעלות הברית את המחנה עבור ניצולי השואה..וכשהייתי בת שנה עלינו לארץ ישראל בשליחות הרבי הרי"ץ.- רבי יוסף יצחק מליובאוויטש הארץ הייתה  עוד בחיתוליה – היה זה מיד לאחר מלחמת השחרור.

עלינו באניית 'מולדת', בתאריך י"א טבת תש"ט. הגענו משפחה בת חמש נפשות, הורים ושלוש בנות.  מנמל חיפה הסיעו אותנו למחנה העולים בפרדס חנה. במחנה זה היו עולים רבים שהגיעו מארצות אירופה שלאחר השואה. שם סיפקו לנו את הדברים הבסיסיים.

כעבור שבועיים הגיעה משלחת של חסידי חב"ד, הם באו לאתר את העולים שהגיעו לארץ  באנייה מולדת. חסידי חב"ד אספו במחנה תשע משפחות, אנחנו היינו אחת מהן, הם הסיעו אותנו ל"שכונת הרכבת" בלוד על מנת להקים את הגרעין של קהילת חב"ד בלוד.

מצאנו במקום בתים עזובים, שהערבים נטשו בתקופת מלחמת השחרור וברחו לארצות ערב השכנות. הדבר הראשון שהעסיק את אנשי הקהילה, היה לאתר מבנה מתאים שישמש עבורם מקום תפילה.  מבין כל המבנים הנטושים נבחר מבנה   לבית כנסת ומבנה נוסף עבור ישיבה לבחורים. רק לאחר מכן אפשרו למשפחות השונות  לבחור את בתי המגורים שלהם. על פי הוראתו של האדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק) נבחר הרב מלך קפלן לכהן בתפקיד רב קהילת חב"ד בלוד.

היה לנו בית די גדול ומואר. באחד הקירות של אחד החדרים וברצפתו היו חורים, שנוצרו מקליעים שחדרו לבית בזמן המלחמה.

הייתה לנו ילדות מאושרת, למרות הצמצום והצנע בו חיינו, חיינו ללא חשמל,  ו האור המועט שהאיר היה מפתיליית הנפט שדלקה,את הכביסה כיבסנו ושפשפנו בידיים,כי לא הייתה מכונת כביסה. ישנו על מזרני קש דקים. לבשנו בגדים פשוטים מאוד, וכמעט שלא קנינו ממתקים בחנות,את הממתקים שקיבלנו אימי הייתה מכינה לבד- ריבה וגלידה שמאוד אהבנו.

סבתי, אלמנה וארבעת ילדיה, שעדיין לא היו נשואים, עלו יחד איתנו. סבתי הייתה החלבנית, היא הייתה עוברת מידי יום  עם כדי חלב ומוצריו ומחלקת אותם בין בתי השכונה,  כל ילדיה וכמובן, גם אבי עזרו לה בחלוקת החלב.  את מוצרי המזון האחרים חילקה משפחה אחרת שגם היא עלתה יחד איתנו לארץ. במשך הזמן סבתא פתחה חנות, והחנות שלה הפכה לקיוסק, בו מכרו: משקאות קרים , גלידה ,עוגות ופיצוחים.

אחיותיי ואני היינו עוזרות לה במשך היום, וישנות אצלה בתורנות בלילות .הקשר שלי עם סבתי היה נהדר, סבתא דאגה לחינוכנו. כאשר היא הייתה מתארחת אצלנו בשבת, היא הייתה נוהגת לומר לנו שיום השבת הוא זמן ללימוד תורה ולקיום מצוות, ולא זמן של משחקים ובטלה.  היא גם דאגה שהבגדים שלנו יהיו צנועים, ושנתנהג תמיד בצניעות, היא חינכה אותנו להיות בנות ישראל כשרות. פעם, הגיע מנהל בית ספר לשאול את הרבי איך לחנך את הבנות לצניעות? הרבי הפנה אותו לאבי, אל הרב רוזנברג מלוד….

אני זוכרת שבגן הייתה לנו גננת צעירה מאוד, כבת 17. אהבנו את הגן ואת הגננת מאוד, שרנו בגן הרבה שירי מולדת, לפני יום העצמאות הכנו דגל ובטו' בשבט הביאו לנו שתיל קטן. בפורים ציירנו ליצנים וכן לפני כל חג הכנו יצירה מתאימה.

כשגדלתי, למדנו בבית ספר חדש שהוקם זה עתה, מספר התלמידות היה מועט, ולכן  צירפו כמה שכבות גיל לכיתה אחת יחד. בקיץ היינו מקבלות שוקו קר ולחמניות, כדי להגביר את הרישום לבית הספר. בבית הספר שלנו לא נערכו כנסים, היו לנו מעט טיולים ומסיבות. אבל אני ואחיותיי לא יכולנו להשתתף בטיולים בגלל מצבנו הכלכלי. אבי היה משתדל לפצות אותנו בטיול על אופניו ולקח אותנו למנהרה של הרכבת, משם צפינו למרחקים וראינו נופים מרהיבים. חזרנו הביתה שמחות ומרוצות, ידענו שאבא רוצה ומשתדל מאוד לשמח אותנו.

בבית הספר היסודי לא הייתה תלבושת אחידה. אך בתיכון בכפר חב"ד הייתה תלבושת אחידה. העונשים השכיחים אצלנו היו: לעמוד בפינה או לכתוב משפט אחד הרבה פעמים. אהבתי את המקצועות: עברית, תורה, ספרות, ציור, והתעמלות. לא אהבתי גאוגרפיה. כאשר נענשנו היה זה לעמוד בפינה או לכתוב פעמים רבות משפט מסוים.

שיחקנו ב: חמש אבנים, קלאס, שלוש מקלות, תוקע, ברווזים , מחבואים, שלום אדוני המלך ודומם צומח חי ומדבר. אמי הייתה עקרת בית חרוצה מאוד. אבי עזר לאמו לחלק את החלב בשכונה, מאוחר יותר  הוא היה  דוור ופקיד דואר. יום אחד הגיעו מספר אנשים שחיפשו סניף דואר בלוד. לאחר שלא מצאו, פנו למשרדי הדואר המרכזי וביקשו שיקימו סניף בלוד. הם נענו שקיים כבר סניף כזה. כשהראו להם את הסניף הקיים, הם גילו שמנהל הסניף יושב עם ספר  תהילים פתוח ומנסה בכל רגע פנוי לומר כמה פרקי תהילים. האנשים פשוט סברו לתומם כי מדובר בבית כנסת… . לעת זקנותו אבי היה המשפיע הרוחני בקהילת חב"ד בלוד.

אבי הקפיד שנדבר תמיד בלשון נקייה. כמעט שלא היו מריבות בינינו, ואם קרה פעם שמישהי הוציאה מפיה מילה לא יפה, אבא דיבר על כך בשיא הרצינות, ודאג שזה לא ישנה.

גרנו ליד שכונה של ערבים. פעם בפורים השאלנו אני, אחותי וכמה חברות בגדים של ערבים והתחפשנו, ההורים שלנו לא ידעו והם הופתעו לגלות לאחר קריאת המגילה נשים ונערות ערביות בבית….

ליל הסדר שנערך בביתה של סבתי עם משפחתנו והדודים, זכורה לי כחוויה מיוחדת: אבי ושני הדודים ישבו על המיטה הגדולה, לכל אחד הייתה כרית והם היו נראים ממש כמו מלאכים, הם ערכו את הסדר בשמחה ובהתלהבות, כל אחד סיפר על הנסים ותיבל את דבריו באמרות מחכימות על ההגדה של פסח. בעייני הם היו נראים כמו רבי עקיבא ורבי טרפון ורבי אלעזר… כשהסדר הסתיים מאוחר בלילה כל משפחה הלכה לבית, אנחנו הלכנו ושרנו כל הדרך עד לבית.

תשע"ו