מאגר סיפורי מורשת

סיפורי מתחיל דווקא בעין הים. אני בן עשרה חודשים. התקופה, מלחמת סיני. אוניית הקרב, "אל אוול", מפגיזה את חיפה ופגז מזעזע את ביתנו בעין הים. למזלנו הפגז אינו מתפוצץ. בעקבות המקרה, הורי בוחרים לעבור לקריית ביאליק. (אגב, האוניה נכנעה לאחר שהותקפה על ידי חיל הים וחיל האוויר הישראלי. והוכשרה לשימוש בחיל הים ונקראה אח"י חיפה על שם העיר אותה הפגיזה. ). אין כל פלא, שהורי עם שני ילדיהם הקטנים מיהרו לצאת מעין הים.

החיים בשואה, מלחמת העולם השנייה

הוריי, שלמה לבל (LOBL) ושרה ז"ל, לבית שטיין, שניהם ניצולי שואה. אבי הגיע מזנטה במחוז וויבודינה. ביוגוסלביה. ב-1944, לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה נעצרו יהודי העיר ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.) אני נקרא על שם סבי, אבא של אבי, שנרצח בשואה ואחות, טוב, על שם סבתי, אמא של אמי). שרידי הקהילה שבו לסנטה וחידשו את הפעילות הקהילתית. רבים מיהודי העיר עלו לישראל לאחר הקמתה. אמי הגיעה מ נג' לייטה בהונגריה, לא רחוק מדברצן. ממשפחתם כמעט ולא נותרו אנשים. נגליטה היא עיר קטנה במחוז ביאהאר, מזרח הונגריה. בערב שבועות, בחודש מאי 1944 נלקחו התושבים היהודים ורוכזו במבנה. גברים נלקחו לעבודה והשאר לאושוויץ.  רק 25 אנשים חזרו, בינם אמי שרה, אחותה מרים ואחיה לאצ'י. שאר המשפחה הענפה, ששה אחים, הורים, דודים בני דודים וסבתא הושמדו באושוויץ.הורי שודכו על ידי חברה משותפת בבודפשט בשנת 1948. כשהגיעו לפגישת השידוך, התפלאה השדכנית, שהם כבר יצאו בעבר אך החליטו להיפרד. בעקבות השידוך, החליטו שכנראה הזיווג מלמעלה, התחתנו ועלו לישראל באוניה, שעל השייט בה שילמו בכספם הדל.

חיי המשפחה

הוריי דיברו אתנו בהונגרית, אך ידעו להסתדר גם בעברית. אבא מצא עבודה כאזרח עובד צה"ל בחיל הים בחיפה. אמי נשארה לגדל אותנו בבית. כניצולי שואה, היה חשוב להם מאד שנאכל היטב, שלא לומר, נתפטם היטב…המאכלים ההונגריים המשמינים ביותר כמו בלינצ'ס, כופתאות גומבוצ', עוגות ובעיקר דייסות קורנפלור עלו על שולחננו. אמי, שעברה תחת ידיו של דוקטור מנגלה, חשבה, שלעולם לא תלד ילדים משלה. לאחר שנולדנו, דאגה לנו ומדאגה זו דאגה שנאכל הרבה ושמנו שנינו, אחותי טובה ואני, מאד. בילדותי היו ילדים שכינו אותי "קורנפלור" בשל כך…

והנה מגיע הספור על הפוארה. הפוארה כיום נחל גדורה. שמו הערבי של המעיין, עין פואר, אכן בא לו מתכונת הבעבוע הייחודית האופיינית לו באותה תקופה שחו במים דגי גמבוזיה.לא רחוק היה פארק בו נהגנו לשחק כדורגל. השומר לא אהב זאת בלשון המעטה, ולכן העדפנו לפעמים להעיף את הכדור למי הפוארה עד שעזב ואז, אחד האמיצים היה נכנס למים ומציל את הכדור. מי יודע כמה כדורים עדיין נמצאים בקרקעית הנחל. מהקנים שצמחו בסביבה היינו יוצרים עפיפונים. היינו מביאים קמח, מערבבים עם מים מהפוארה ויוצרים דבק. עם נייר עיתון היינו יוצרים את צורת העפיפון.

לאחר מספר שנים, רזיתי וגבהתי (196 ס"מ…) והצטרפתי לקבוצת כדורסל. והנה הגיעה הודעה, שאנו יוצאים למחנה אימונים בחו"ל ומכל המקומות ב… גרמניה. הורי מיד הודיעו בצורה נחושה, שאני לא נוסע ועדיף שאשקיע את זמני בלימודים.

זיכרון  נוסף הוא החברים של הורי, בעיקר משפחת ביננפלד, מעיירתו של אבי, זנטה,  מתכנסים בביתנו למשחק רמי. אני זוכר שהייתי יושב לידם בסקרנות וכך למדתי את המשחק.

בית ספרי היה "גאולים" בקריית ביאליק ובתיכון "עיוני קריית חיים". זכורה המורה גברת פיטולסקי, המורה לביולוגיה, שבזכותה אני אוהב ביולוגיה עד היום, אף שאני עוסק בכלכלה. אנ י אוהב מאד תוכניות טבע מכל העולם וטיולים.

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – ילדותם של בני הדור השני לשואה

הזוית האישית

לפני שנתיים, גבי חלה בלוקמיה וחייו היו בסכנה. תודה לאל, בעקבות תרומת מח עצם ( תודה לאהרון קצין התורם), הוא בשלבי החלמה. זה נתן את המחשבה לתעד את חייו ועם זה את ספורו כדור שני לניצולי שואה, לזכר הוריו, שלמה לבל ( LOBL) ושרה לבית שטיין, יהי זכרם ברוך.