מאגר סיפורי מורשת

נולדתי לזוג הורים צעירים פליטי שואה בשמות זהבה ויוסף שעלו לארץ יתומים, שעלו בשנת 1944 באנייה טורוס  שהגיעה מרומניה לעתלית.

מעתלית הגיעו הורי למושב שדה יעקב שבעמק יזרעאל ואומצו במשפחות המושב הישראליות. אימא שלי אומצה אצל משפחת אבן. במושב, הורי קיבלו חינוך דתי ואחרי שנים של סבל בשואה הם נהנו סוף סוף מאהבה, שהחליפה אהבת הורים, נהנו מאוכל טוב, ארוחות חמות ועבדו בעבודות שדה ובמכבסה.

בגיל 18 התגייסו הורי לפלמ"ח. והיו בין מקימי 11 הישובים בנגב. הורי שירתו בקיבוץ ניר-עם שבנגב ועמדו אל מול הפגזות המצרים. במהלך השירות הצבאי, הקימו את המושב תקומה שבנגב, את קיבוץ סעד ונירים. רוב החברים מהפלמ"ח התיישבו במושב תקומה.

ילדותי

נולדתי בשנת 1951 בעיר יפו בבית חולים "עין גדי".

גרנו בדירת חדר שהורי קיבלו מהצבא בשכונת ג'באליה. היו לנו שכנים בולגרים שממש גידלו אותי ובזכותם אימא שלי מדברת עד היום בולגרית וספניולית שוטף.

אני זוכרת שבחצר עמד עץ תות בר ענק. הייתי מלקטת את התותים ומטפסת עליו. אימא שלי מספרת שביום שישי הלבישה אותי בשמלה לבנה לקראת שבת ואני אספתי תותים שנפלו מהעץ עם השמלה והפסקתי לקול צעקותיה של אימא כשהשמלה הלבנה הייתה מוכתמת מתותים, וקיבלתי מכות על כך בטוסיק.

בהיותי בגיל 3, עברנו לגור לשיכון נווה צה"ל שביד אליהו שהורי קיבלו מהצבא כיוצאי פלמ"ח. אני זוכרת את מכוניות הלארק הלבנות שנסעו בהן אנשי משרד הביטחון שגרו בשיכון שלנו. זכורים לי מראות לא נעימים שעד היום אני נושאת אותם בזיכרוני וכואבת את זיכרונם. גרו בשיכון משפחות, פליטי שואה שאחת מהן זכורה לי שהייתה משוטטת ברחובות השיכון צורחת בקולי קולות ומדברת אל עצמה ואנחנו הילדים רדפנו אחריה, לעגנו לה וצחקנו ממנה ובתה שהייתה בת כיתתי התביישה מאוד מהמראות והבליגה. אף פעם לא דיברו בבית הורי על השואה ולא אמרו לי מילה על אותה אישה שקראנו לה "המטורפת". רק בשנים מאוחרות, אמי סיפרה לי שאותה אישה נטרפה דעתה בעקבות סיוטי השואה שעברה. גם בבית הספר שבו למדתי לא דיברו אתנו על השואה. אני רק זוכרת את הסרטים שהוקרנו בטלוויזיה ביום השואה בשחור לבן שהבהילו אותי נוראות שעוררו בי שאלות ללא מענה.

חוויה כיפית מהילדות

כל חופש גדול בילדותי, נהגנו לנסוע למספר ימים למושב תקומה. אחותי ואני נסענו בעגלה רתומה לשני סוסים אל השדות של המושב. אלה היו שדות תירס גדולים שנשקו לעיר עזה. יהודה כפרי, ראש המשפחה המארח סיפר לנו על המסתננים שחדרו למושב, לשדות התירס לחבל בשדות ולגנוב פרות. זו הייתה תקופת הפדאיון. בערב, היו כל החברים של הורי, יוצאי פלמ"ח יושבים על הדשא אצל משפחת כפרי ומעלים זיכרונות, סיפורים מהצבא. כולם היו יתומים ששרדו ללא הורים את השואה. השמיעו הרבה בדיחות על הדשא. אבא שלי היה הליצן שבחבורה.

משפחה

בתום לימודי בתיכון הכרתי את בעלי לעתיד שהיה צנחן. בתום לימודי בסמינר נישאנו באוגוסט, 1972 בעיר רמת גן שם גרנו מספר שנים. לימדתי בעיר יבנה שנחשבה כעיירת פיתוח ומשם עברתי ללמד בעיר לוד בשכונת הרכבת. ב- ינואר, 1976 נולדה ביתי שירלי, אימא של מתן, בבית חולים השרון שבפתח תיקווה. איתי בחדר שכבו מספר מורות שנתנו לתינוקות שלהן את השם שירה ואני, כדי לחדש, החלטתי לבחור את השם שירלי. הלידה הייתה קשה, לידת עכוז שפצעה אותי קשות. איבדתי הרבה דם בלידה וקיבלתי מנות דם. שירלי נולדה במשקל 3.95 תינוקת יפיפייה.

ב- אוגוסט, 1980 נולד לשירלי אח בשם עידן בבית חולים בלינסון שבפתח תיקווה. תינוק יפה במשקל 4.5 קילו. כשהרופא המיילד יצא אל המסדרון להודיע למשפחה על המשקל, כולם התעלפו.

שירלי בילדותה רקדה בלט ועידן השתתף בחוג דרמה ובחוג טיסנאות. שירלי ועידן למדו בבית ספר יסודי ע"ש א.ד גורדון. בחטיבת הביניים שירלי למדה בשרת ועידן למד בשז"ר. בתיכון, שירלי למדה בכצנלסון במגמת ביולוגיה כימיה והצטיינה בלימודיה. בכיתה י"א היא נסעה עם משלחת בית ספרית לפולין בעקבות  השואה. עידן למד בתיכון הרצוג. בצבא, שירלי הייתה קצינה בחיל אוויר ועידן שירת כלוחם בחטיבת גבעתי והצטיין בשירותו. שירלי נישאה בתאריך 25.8.2005, לירון חביב שהכירה בלימודי הרפואה בירושלים. עידן נישא לחגית בתאריך 2.7.2008.

אחרי 70 שנה חזרתי – סיפורה של טטה

בשנת 2015 יצאתי עם אמי למסע שורשים לחקר עבר משפחתי. יצאנו עם קבוצה של עמותת יוצאי בוקובינה למסע. נחתנו ברומניה וביקרנו באנדרטאות זיכרון ובבתי קברות, בקברי אחים ובבתי כנסת ששרדו. מרומניה עלינו צפונה לעיר צרנוביץ', בירת בוקובינה שבאוקראינה. ברגע שדרכה רגלנו בעיר צרנוביץ', עיר הולדתה של אמי שנחשבה לאחת הערים היפות בעולם אמי לא הפסיקה להתרגש ולבכות. נערך בעיר, בכיכר התאטרון טקס מרשים לכבוד בואנו. ראש העיר האוקראיני בירך את המשלחת הישראלית, עיתונאית אוקראינית ריאינה את אמי ואמי דיברה אוקראינית באופן שוטף. אגב, אמי דוברת 7 שפות.

מכיכר התאטרון הלכנו במצעד החיים כשאנו אוחזים את דגלי ישראל עד לבית הקברות היהודי שבו נקברו ראשי העיר ופרנסיה של העיר צרנוביץ'. ביקרנו במוזאון הקהילה היהודית שאוצר בתוכו תשמישי קדושה ופריטים של יהודים שנספו בשואה. הסיור בעיר היה מרשים. עיר יפיפיה במראיה דומה בדיוק לערים: וינה ופראג. הגענו לבית העירייה  בצרנוביץ' שם נערך טקס קבלה רשמי של ראש העיר שסיפר על ראשי העיר לשעבר ונחשפנו לתמונה של סבא רבא של אימי שהיה ראש עיר יהודי ראשון בעיר צרנוביץ' שהתמנה על ידי הקיסר פרנץ יוזף.

היום המרגש ביותר שחויתי היה הביקור בבית הספר שבו אימא למדה. הוא עומד על תילו  שלם כפי שהיה פעם ומשמש עד היום בית ספר. אימי התרגשה  מאוד למראה בית הספר ולא הפסיקה לבכות וסיפרה לנו סיפורי ילדות מרתקים על חוויות ילדות מבית הספר. מצרונביץ' יצאנו למסע קשה אל טרנסניסטריה "אזור המוות" שבו נספו רוב תושבי העיר היהודים ומשפחתה של אימי. זכור לי היום שבו ביקרנו בבית היתומים שבגטו מוגילב שב"אזור המוות". אמי התרגשה מאוד למראה הבית שעומד על תילו שבו איבדה את אחותה בת החמש שחלתה בשחפת. ערכנו שם טקס יזכור ליתומים שלא שרדו את אימת השואה. עד לרגע המסע לא ידעתי דבר על עברה של משפחתי. בבית הורי לא דיברו על השואה ורק מלימודי בבית הספר ידעתי מעט. המסע העניק לי מידע מוחשי, ויזואלי של קורות משפחתי לפני השואה ובמהלכה.

הזוית האישית

סבתא הניה: בכל פעם כשאני מדפדפת בדפי אלבום מסע השורשים שלי אני מתחברת לעבר משפחתי עבר מפואר שנכחד בשואה, אבל לשמחתי אמי נשארה נצר למשפחה וזכתה להקים משפחה ענפה אני שמחה שזכיתי להעביר את סיפור שורשי המשפחה לנכדי במסגרת תכנית קשר רב דורי.

מתן: אני שמח שהשתתפתי בקשר הרב דורי בגלל שלמדתי את עברה של משפחתי נהניתי ללמוד על משפחתי.