מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות ועצמאות

אני ואורי
אני ואבא שלי ברחוב הרצל בחיפה
סיפורה של אורה פרי כילדה בזמן קום המדינה

הסיפור של הוריי

שמי אורה פרי, נולדתי בחיפה בשנת 1944 להורים יוצאי אוקראינה. הם עלו לארץ כחלוצים, חברים בקבוצת הנוער הציונית גורדוניה.

תמונה 1

אבי, הלל, עם אניות מעפילים, 1938

תמונה 2

אבא הלל הראשון מימין

גרנו בצריף מעץ בן חדר אחד ברחוב השילוח בהדר הכרמל (היום שכונה חרדית). ההורים מצד שני ההורים שלי באו ממשפחות חרדיות של חסידים. אבי, הלל, עלה לארץ בעזרת סרטיפיקט (אישור כניסה חוקי לארץ ישראל על-ידי הבריטים). הוא קיבל את האישור בזמן ששהה בקומונה (דומה לקיבוץ, בו מספר אנשים גרים בבית אחד ומנהלים חיים משותפים). זה היה שייך לקבוצת הנוער הציונית גורדוניה (הבריטים היו מקצים מספר מוגבל של אישורי כניסה לכל תנועה).

תמונה 3

הגשר הצבאי שבנה הצבא הפולני בהשתתפות אבא הלל

האישור היה מיועד לזוג אנשים, ולכן הצמידו להלל אשה שאינה אשתו או ארוסתו (באותו הזמן הוא היה מאורס לדבורה קרמר). הוא עלה לארץ בצורה חוקית בשנת 1937. אמי דבורה עלתה לארץ אחריו בצורה לא חוקית. היא רצתה להצטרף לארוסה, ונלחמה בתנועה כדי שיאפשרו לה להגיע. הם סרבו בהתחלה אבל היא איימה להתאבד אם לא יאפשרו לה לעשות זאת.

היא עלתה לארץ בשנת 1938, שלושה חודשים לפני שהיטלר פלש לפולין.

היא הגיעה לארץ על סיפון אניית בהמות מקרטעת ללא אוכל ומים כמעט. היא הגיעה לחוף שבי ציון (ליד נהריה). הורידו את הנוסעים לתוך הים, שכן האונייה לא יכלה להתקרב לחוף. היא צעדה במים עם שתי מזוודות שבהן היו כל בגדיה וכולם נרטבו במי מלח.

כשהגיעה לחוף חיכה שם אמבולנס. מחוץ לו על הדפנות היו אחוזים ילדים מקיבוצים כדי למנוע מהבריטים לירות על האמבולנס (הבריטים ירו על כל מי שעלה ללא כל אישור). היא הגיעה בשלום ונסעה לפתח תקווה. היא שאלה עולים אחרים איפה הלל, והם הפנו אותה לפרדס תפוזים, שם הלל מצא עבודה. הוא התגורר בפרדס בתוך אוהל עם האישה השנייה. כשהגיעה דבורה, דבורה והלל עזבו בהשפעתה של דבורה לעיר חיפה. בארץ באותה התקופה היה קשה מאוד למצוא עבודה. הלל היה יושב כל יום על המדרכה עם אנשים אחרים, ומחכה שייקחו אותו לעבודות מזדמנות.

תמונה 4

אבא הלל נוטר בארץ ישראל 1938

דבורה, שהייתה מורה באוקראינה, עסקה בעבודות משק בית. שניהם שכרו את הצריף ברחוב השילוח, לא היו להם שום משאבים והם רעבו ללחם. בשלב מסוים הם הצליחו לאסוף מעט כסף וקנו סוס ועגלה. הסוס התגורר מתחת לצריף שהיה בנוי על עמודים מעל נוף מרהיב של מפרץ חיפה וואדי רושמיה שכולו מלא באוכלוסייה ערבית.

דבורה טיפלה בסוס והלל נהג בעגלה והוביל דברים. הם שוב הצליחו לצבור מעט כסף וקנו משאית ישנה, והלל למד לנהוג ונהג בה. הוא הוביל ירקות מהשדות מכל הארץ לשוק בחיפה. הדרכים היו משובשות, המשאית הייתה איטית ואחרי קום המדינה הערבים ירו עליה.

תמונה 5

אבא הלל בשדה עם המשאית, הרביעי מימין, 1944

תחילת הילדות שלי

נולדתי בישראל ארבע שנים לפני קום המדינה. דבורה כבר לא עבדה (היא הייתה עקרת בית), והלל נהג במשאית. הוא עבד משעה ארבע בבוקר עד אחת עשרה בלילה (למשל, להגיע לכנרת מחיפה לקח שמונה שעות). אני לא הלכתי לגן, והייתי בבית וטיילתי בשדות לבדי. הייתי ממציאה סיפורים כדי שלא ישעמם לי. להורים שלי עדיין לא היה מספיק אוכל, ולא בגדים.

בשנת 1948, בהיותי בת ארבע, קמה מדינת ישראל. הבריטים עזבו את הארץ לשמחתנו. הבריטים כבשו בעבר את הארץ מידי הטורקים שהיו פה והארץ הייתה שייכת לאימפריה הבריטית. הבריטים עזבו לאחר מלחמה עיקשת עם המחתרות היהודיות והערביות (באותו הזמן גם תלמידי בית הספר לחמו בתוך המחתרות, והיה קיים גם ארגון ההגנה שהיה יותר כעין צבא מסודר). אני זוכרת את ליל הקמת המדינה – ההורים שלי לקחו אותי למעגלי הרוקדים ברחובות וכולם השתתפו בריקודים ובשירים. למחרת התחילו הצרות. התחילה מלחמת השחרור של הערבים נגד היהודים. אני זוכרת את קני הרובים שבלטו מתוך מערות שהיו בהר שמול ביתנו. הם ירו עלינו ואנחנו נאלצנו לברוח לרחובות. הלל היה בעבודה ודבורה ואני רצנו ברחובות ולא ידענו לאן, עד שפתאום נפתחה דלת מתוך בית ויד תפסה אותנו והכניסה אותנו פנימה. מאוחר יותר חזרנו לצריף.

הלכתי לגן בערך מגיל ארבע. לפני כן הייתי בבית עם אימא שלא עבדה. אימא עשתה את הקניות ובשלה כל יום. את הכביסה עשו ביד – היה דבר שקראו לו פיילה (כמו אמבטיה מפח; בפנים היה קרש מפח ועליו קרצפו את הבגדים עם סבון כביסה בצבע חום בהיר) ואני ישבתי על הרצפה לצד אמי ועזרתי לשפשף את הבגדים על הקרש. לא היו לנו הרבה בגדים.

את מוצרי האוכל קנינו בחנות מכולת. אני הלכתי מהבית שהיה בראש הגבעה מרחק של חצי שעה למכולת. במכולת קניתי בדרך כלל: חצי לחם, בקבוק חלב מזכוכית וגבינה לבנה שקראו לה גבינת קרש. הגבינה הייתה עטופה בנייר שאותו שטפנו, תלינו לייבוש והשתמשנו בו לעטוף כל מיני דברים כמו סנדוויצ'ים. בכלל לא היה ניילון, היה רק נייר, וגם כל דבר עלה הרבה כסף. כמו כן, קניתי מלפפון חמוץ שאותו היה החנווני דולה מתוך חבית גדולה. אחר כך הייתי סוחבת את המצרכים הביתה במעלה הגבעה.

בגיל חמש הלכתי לגן שהיה יותר רחוק מהמכולת. הלכתי לבד וחזרתי לבד. בגן הילדים הייתה גינה שבה גידלנו ירקות וגם קטפנו אותם ואכלנו. הגננת הייתה אישה זקנה שנראתה כמו מכשפה, היא הייתה צובטת כל מי שהפריע.

בית הספר

בגיל שש הלכתי לבית הספר, "בית הספר גאולה". הוא נמצא באותו הרחוב של הגן, רק עוד יותר רחוק. גם אליו הלכתי וחזרתי לבד. כל בוקר היה נפתח במסדר של כל ילדי בית הספר, וכל פעם מישהו הקריא קטע מהתנ"ך. אני הייתי קריינית ראשית. כל שנה היו עושים לפחות הצגה אחת. כולם השתתפו בהצגה, אבל היו תפקידים ראשיים ולא ראשיים, והיה מאבק (בעיקר בין ההורים) – מי יהיה בתפקיד הראשי. אימא שלי הייתה מאוד לוחמנית ואם היא שמעה שלא קיבלתי תפקיד ראשי היא הייתה הולכת לברר אצל המורה מה הולך פה. היה צורך ללמוד בעל פה קטעים, לדעת לשיר ולדעת לרקוד. לכל הילדים היה אותו תיק מעור חום, כתבנו עם עט עם דיו. כשהמורה היה נכנס לכיתה כולם היו עומדים ודיברו בכיתה רק אחרי הצבעה. היינו מציירים ציורים בשיעור אמנות והיו תולים אותם לקישוט הכיתה. היו גם שיעורי כלכלת בית: קצת בישול, קצת תפירה, קצת על מזון (מה הערך שלו). היו שיעורי בית, שכללו גם ציור. היינו צריכים לכתוב חיבורים בבית, למשל על מה שעשינו בסוף השבוע. היינו צריכים לעשות תרגילים בחשבון, וגם ללמוד בעל פה שירים של ביאליק וקטעים מהתנ"ך.

בכיתה א' למדנו חשבון, כתיבה תמה (כתיבה יפה), תורה, וביום שישי הייתה קבלת שבת, בה מכינים שירים והופעות.

את שיעורי הבית הייתה המורה אוספת, בודקת ונותנת ציון. הייתי מאוד לחוצה, בעיקר בגלל שאם קיבלתי 9 במקום 10, אמי הייתה הולכת לדבר עם המורה. באופן כללי, הורים היו יושבים ועוזרים לילדיהם עם שיעורי הבית ולפעמים היו כותבים במקומם, כדי שיקבלו ציון גבוה.

בית חדש

אימא דבורה התאמצה מאוד, חסכה פרוטה לפרוטה, קנתה מעט אוכל, ולא קנתה בגדים או שום דבר נוסף. כך היא הצליחה לחסוך סכום שבעזרתו קנתה חלקת שטח בכרמל. עד אז התגוררנו בצריף בן חדר אחד בשכירות בהדר הכרמל, כלומר למטה בכרמל ואז התחלנו לבנות בית על השטח שהיא קנתה על ההר.

בכיתה ד' עברנו לגור שם. באותו הזמן, אבא הלל רכש כבר משאית.

אני התחלתי ללמוד בבית ספר חדש, שגם היה בכרמל. לפני שנכנסנו לגור שם הייתי נוסעת לבית הספר וחזרה באוטובוס לבדי. הייתה בעיה, שכן הבית החדש לא היה מוגמר מפני שהקבלן והמהנדס של הבית תכננו מזימה ביניהם – איך לקבל לידיהם את הבית מידי הוריי. הקבלנים הגישו תביעה בבית המשפט בטענה שהוריי חייבים להם כסף. אמי דבורה ייצגה את עצמה בבית המשפט, וזכתה במשפט. אך הבית נשאר בלתי גמור, וכך עברנו לגור בו.

כמה מקרים

כמה ימים לפני שקמה המדינה ראינו שני דברים מחלון גדול של הצריף.

1. על ראש גבעה לידינו הייתה וילה גדולה ורודה, ובה התגוררו אפנדי (בעל קרקעות, איש מאוד עשיר) ערבי עם מספר רב של נשותיו וילדיו. הם קמו בוקר אחד, ארזו את כל חפציהם בצרורות, אותם שמו על ראשי הנשים, וירדו בשיירה מהווילה. הם נטשו את ביתם בעקבות הוראות שקיבלו ברדיו מהמדינות הערביות שכדאי להם לעזוב, שכן הולכת לפרוץ מלחמה שבה הערבים ינצחו ויקבלו את בתי היהודים ויוכלו לחזור בשמחה.

2. הסתכלנו מהחלון וראינו את גשר ירושמיה שמעל הוואדי וראינו ילד רץ עליו ומדביק כרוזים (הודעות של המחתרות לציבור). לפתע נשמעה יריה והילד נפל. הבריטים ששמרו על גשר ירו עליו.

התקופה ההיא זכורה לי כתקופה של מאבקים וקושי אבל גם של הרבה תקווה.

הזוית האישית

אורי: היה לי כיף לעבוד על הסיפור. למדתי הרבה דברים שלא ידעתי ונהניתי לשמוע את סיפור הילדות שלה.

סבתא אורה: אני התרגשתי מאוד לספר את הסיפור לאורי – הדור הבא שלי – על איך זה היה להיות ילדה בזמן תחילת מדינת ישראל כשהכל היה חדש והחיים היו קשים. עלי לציין שהילדים לא כל כך חוו את הקושי, אלא נהנו מחופש גדול יותר וממשחקים בחוץ ובסך הכל היה כיף.

מילון

סרטיפיקט
תְּעוּדַת רִשָּׁיוֹן; כְּתַב הַרְשָׁאָה לְבִצּוּעַ דְּבַר-מָה, לִכְנִיסָה לִמְדִינָה וְכַדּוֹמֶה: הַמֶּמְשָׁלָה הַבְּרִיטִית הִגְבִּילָה בִּתְקוּפַת הַמַּנְדָּט עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶת מִסְפַּר הַסֶּרְטִיפִיקָטִים לַעֲלִיַּת הַיְּהוּדִים לָאָרֶץ.

ציטוטים

”אימא חסכה פרוטה לפרוטה. כך היא הצליחה לחסוך סכום שבעזרתו קנתה חלקת שטח בכרמל.“

הקשר הרב דורי