מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים למשפחה בת שבעה ילדים – שש בנות ובן.  אני הבת השנייה להוריי, אבי אף הוא יליד ירושלים מדור שלישי. מוצא משפחתו של אבי היה העיר חירונה מברצלונה בספרד, בתקופת האנוסים כאשר היהודים גורשו בספרד.

    

בשכונת ילדותי ששמה נחלת צדוק, לא היו מים זורמים. במרכז השכונה היה בור מים ומשם אחותי ואני שאבנו בעזרת דלי שאליו היה קשור חבל כמות מים שיכולנו לשאת לביתנו. כמו – כן לא היה חשמל והיה צורך להשתמש בנפט. לשכונה הייתה מגיעה עגלת נפט ועליה עגלון ובידו פעמון. בהישמע צלצול הפעמון הייתה אמי רצה לקראת העגלה ומשלמת לעגלון את התשלום שביקש בתמורה והנפט הוזרם לתוך הפח שהביאה. את ביתנו הארנו במנורות נפט. כמו-כן הכנו את השיעורים  לאור מנורת הנפט.  לקירור המזון נעזרנו בארגז קרח. את הקרח קנינו ממוביל שהגיע לשכונה פעמים בשבוע. גם השירותים היו בחצר, וכשירד גשם, היה עלינו לנעול מגפיים בכדי לצאת מהחדר לחצר.  

  

 

                                                   בגינת ביתנו בשכונת נחלת צדוק

אמי ידעה להתמודד יפה עם כל הקשיים האלה שהיו אופייניים לתקופה זו תקופת המנדט הבריטי.    

בחצר ביתנו אבי בנה צריף מלוחות של צינק והוא שימש לרחצה ולכביסה. על הקיר אבי תלה דוד קטן עם ברז אשר שימש לרחצה יומית. במהלך השנים, חל שיפור והתקדמות במצב, אך תופעות אלו שימשו לכולנו בית ספר לחיים.    

 

                                                      אני בת 3.5 ואחותי הגדולה בת 5

 

סיימתי את לימודי בבית הספר התיכוני-מקצועי ע"ש עליס סליגסברג בשנת  1947.

עם הכרזת האו"ם על הכרת זכאותה של ישראל למדינה יהודית, פרצה שמחה גדולה בארץ , אך יחד עם זאת , התחילו מיד התקפות של ערביי הארץ על התושבים היהודים במקומות שונים, תוך כדי הכרזת מלחמה.         

כבוגרות ביה"ס הנ"ל נתבקשנו על ידי מנהלת ביה"ס לבקש את רשות הורינו לעלות להר הצופים בתקופת המצור על ירושלים, ולדאוג לכלכלת מגיני ההגנה ולוחמים נוספים שגויסו למקום עם פרוץ המלחמה. ניהלנו שם לפני המלחמה מסעדת סטודנטים, אשר שימשה למטרה זו. היינו שש בוגרות, וכולנו קיבלנו את רשות הורינו למשימה זו, כי היינו בנות 17- 18.

     

התחבורה הייתה באוטובוסים של אגד שנסעו בצורה רגילה להר-הצופים, אך זמן קצר לאחר מכן הערבים התחילו לירות על האוטובוסים ובמהלך הזמן גם התקיפו אותם. תקופה זו נחרטה בזיכרוני עד היום. הקרבות פרצו בכל הארץ וירושלים המוקפת כפרים ערביים רבים, הותקפה והופגזה מדי יום ביומו , עד שאויבינו הצליחו להטיל עליה מצור.

 

צה"ל טרם אורגן, ולוחמינו היו מורכבים בעיקר מחברי הפלמ"ח, ההגנה חטיבת ירושלים, ואנשי סגל האוניברסיטה העברית. הנשק של לוחמי הר-הצופים היה מועט והסטודנטים לכימיה שלמדו באותה תקופה באוניברסיטה, עסקו בהכנת רימונים, פגזים, בקבוקי מולוטוב, וכל תחמושת אחרת, על מנת להתגונן בפני ההתקפות הרבות של הערבים.

         

בשלושה עשר לאפריל 1948 הותקפה שיירה בת 77 איש המורכבת מרופאים ואחיות שהיו בדרכם לבית החולים הדסה בהר- הצופים. כולם נהרגו פרט לשני ניצולים, והשיירה עלתה באש לעיני הבריטים שצפו מן הצד ולא התערבו. מגיני הר-הצופים שלחו אמבולנס לעזרה ונהדפו.

       

תקופת שהייתנו במצור על ירושלים ועל הר-הצופים, נמשכה עד 7.7.1948, כאשר האו"ם הכריז על פירוז הר-הצופים, הורידו את כולנו חזרה לירושלים בתקופה שבין שתי ההפוגות, כאשר העיר עדיין הייתה נצורה.  חמש חברותי ואנוכי , שהיינו באותה תקופה בגיל צעיר, עמדנו בגבורה בכל התקופה הסוערת והמסוכנת הזו אשר חישלה וחיזקה אותנו בצורה כזו שלא ידענו כל פחד.

      

תקופה זו הטביעה את חותמה עלי לכל החיים, ואני גאה על כך. 

                                                      תום תקופת המצור על הר הצופים 

 

אני מצרפת בזה מספר תמונות מאותה תקופה , ובתוכה תמונה קבוצתית המעידה על שמחתנו כשנודע לנו שבקרוב נחזור לירושלים לאחר החלטת האו"ם על פירוז הר-הצופים , וכן תמונות של חמשת חברותי לאחר גיוסנו לצה"ל.  כמו כן אני מצרפת שלושה מסמכים ממשרד הביטחון , בהם עיטור לוחמי המדינה , אות ההגנה , וסיכה לענידה ביום העצמאות.

 

         

            

 

תשע"ו