מאגר סיפורי מורשת

שמי ניקודמוס פדרסה נולדתי בתאריך 3.8.1928 בארץ פרו במחוז אפורמיק. נולדתי לפרנסיסקו פדרסה ואיזבל פדרסה והיה לי אח קטן בשם אלפונסו. אמי נפטרה כשהייתי בן 6, ושנה לאחר מכן, כשהייתי בן 7 אבי התחתן עם אשה בשם דריה, גרושה עם שני ילדים והם עברו לגור בביתנו. היא לא אהבה אותי ואת אחי, וכעבור שש שנים, כשאבי נפטר, היא גרשה את שנינו מהבית. לא היתה באותה תקופה מסגרת שתעזור לילדים נטושים ועברנו לגור ברחוב. היינו צריכים לדאוג לעצמנו. לא קל למצוא עבודה כשאתה בן 12 ולפרנס את עצמך ואת אחיך הצעיר. התחלתי לעבוד בחווה חקלאית, וכך הייתי מביא אוכל לי ולאחי הקטן. לפעמים הייתי מקבל ירקות במקום שכר, והייתי מחליף בחנות במוצרי מזון אחרים. בגיל 18 למדתי לנהוג על מונית, ועברתי ללימה, עיר הבירה. בלימה עבדתי כנהג של משפחה עשירה מאוד, ושם ופגשתי את אשתי, מתילדה.

התחתנתי עם מתילדה בשנת 1956 ונולדו לנו שלושה ילדים: לורה, פרנסיסקו וחורחה. חיינו בלימה כמשפחה שמחה ומאושרת. בשנת 1968 נולד לנו בן בשם מרטין והשמחה בבית היתה גדולה. אחרי שבוע גילנו שהוא חולה. באותה תקופה לא היה ביטוח רפואי לכולם, ולא היה לנו מספיק כסף לשלם לרופאים ולרכוש תרופות. טיפלנו בו באהבה ובמסירות, אבל בגיל 9 חודשים הוא נפטר.

הילדים גדלו וכל אחד הלך לדרכו. בתי הגדולה לורה עברה לקנדה , בני השני פרנסיסקו הקים משפחה והיגר לאיטליה, ובני הקטן חורחה היגר גם הוא לקנדה. בשנת 1994 חורחה חלה במחלה קשה . אני ואשתי הגענו לקנדה כדי לעזור. היינו איתו ודאגנו לו ולצערנו בשנת 1996 הוא נפטר, בגיל 32.

בתי לורה הכירה בקנדה גבר יהודי, התגיירה ונישאה לו. נולדו להם שני ילדים: אליסה וליאו ואני הפכתי להיות סבא. גם לפרנסיסקו נולדה ילדה. לורה התגרשה ועלתה לארץ עם אליסה וליאו, בשנת 1996, זמן קצר אחרי מותו של חורחה. הם גרו במרכז הקליטה בכרמיאל, שם לורה הכירה את צ'ארלי, רווק שעלה לארץ מדרום אפריקה. הם נישאו וגרו בצפון, ונולד הבן צבי. אני ואשתי חיינו ביחד בלימה אבל היינו מבקרים בישראל, וגם לורה והמשפחה הגיעו לבקר אותנו בפרו.

אשתי קיבלה אירוע מוחי ראשון, והיתה חולה ומוגבלת במשך שנים, אבל בכל זאת המשכנו להגיע לבקר בישראל. באחד הביקורים שלנו בישראל היא קיבלה אירוע נוסף. מצבה הדרדר והיא היתה מאושפזת במשך שלוש שנים בבית חולים בנצרת. כשמצבה התייצב חזרנו לפרו. הנכדה שלנו טליה נולדה בשנת 2005, ולורה טסה איתה לפרו, כדי שאנחנו נוכל לראות ולהכיר אותה. שמחנו והתרגשנו מאוד.

אשתי היתה חולה סיעודית ואני טיפלתי בה במסירות רבה, עד שנפטרה, בשנת 2007, בגיל 68. אני נשארתי לבדי בלימה מאוד עצוב ובודד, כי ילדיי גרו בארצות אחרות ואני מאוד התגעגעתי.

בשנת 2011, בתי לורה ואני החלטנו שהגיע הזמן שאעלה לארץ ישראל . אני מאוד שמחתי כי סוף סוף הייתי יכול לראות את הנכדים שלי ובאותו שנה נכדתי הראשונה אליסה התחתנה. אחרי החתונה חזרתי ללימה, כדי להיפרד ולמכור את הבית. לא היה קל לעזוב את לימה. זאת העיר שבה גדלתי וגידלתי את ילדיי. כשחזרתי ורציתי למכור את הבית הדיירים שגרו בו בשכירות לא הסכימו לפנות אותו. לא ידעתי מה לעשות. לורה הגיעה לפרו, שכרה עורכי דין ובסופו של דבר הצלחנו למכור את הבית. נפרדתי מלימה, עיר הולדתי ועליתי לישראל.

מאז שנת 2011 אני חי בישראל עם לורה ומשפחתה. אני חייב להודות שבישראל אני הרבה יותר רגוע. פה אין לי שום דאגות , כי יש לי משפחה נהדרת ונכדים מקסימים , ומה עוד אני צריך? יש קהילה של אנשים שהגיעו מדרום אמריקה ונפגשים מידי שבוע ביפו. שם אנו גם מתפללים יחד בכנסייה, ומידי פעם נוסעים לטייל בארץ.

בשנת 2012 בתי לורה חלתה בסרטן. היה לי מאוד מאוד קשה כי בסך הכול היא היחידה שנשארה מהמשפחה הגרעינית שלי , אשתי נפטרה, בני חורחה נפטר ועם בני השני פרנסיסקו אין לי קשר. אנחנו כל המשפחה נלחמנו ביחד בהרבה התמודדויות, ובעיקר במחלתה של אשתי מתילדה. והיינו ביחד בכל הרגעים הכי אכזריים של המחלה ועשינו כמיטב יכולתנו לעזור. אחרי זה היו לנו שנים שקטות בלי שום דאגות, ועכשיו אנחנו מתמודדים עם מחלתה של לורה. כל החיים שלי היו כמו מסלול היו לי שמחות וגם היו לי אכזבות ולפעמים היה מסלול שקט ואחרי זה עוד פעם מסלול קשה , אבל בעצם כל משלמדתי היה שכל דבר הוא אפשרי, אפילו שזה נראה שאין לי עוד שום דבר אז בעצם תמיד יש, וצריך להתמקד במה שיש ולראות את הטוב.

הזוית האישית

כל מה שלמדתי היה שכל דבר הוא אפשרי, אפילו שזה נראה שאין לי עוד שום דבר אז בעצם תמיד יש, וצריך להתמקד במה שיש ולראות את הטוב.