מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי יעל אייזן, נקראתי בשם זה כי אמא שלי מאוד אוהבת את ספר שופטים. נולדתי בירושלים שבישראל. להורי קוראים יששכר ותירצה אילן, לאחותי דניאלה ולאחי יהושע.

גדלנו אני, אחיי והוריי בדירה נחמדה בבית וגן בירושלים עד שהייתי בת 6. הזיכרון שיש לי מהגן הוא, שלגננת היה ריח לא נעים.

כשהייתי בת 6 נסענו לשליחות בקניה, אפריקה, והיה לנו שם בית מאוד מרווח, לא גרנו בשכונה יהודית, כי לא הייתה, וכן גם לא למדתי בבית ספר יהודי. שם הייתה לנו עוזרת מקומית שכבסה לנו את הבגדים ביד.

החיים בקניה

הורי שימשו בקניה בתפקיד של מנהלי בית הספר לעבודה סוציאלית. אחותי דניאלה ואחי יהושע היו אתנו  רק שנה אחת בקניה, ואז חזרו לארץ ישראל, ואני נשארתי עם הורי בקניה. ביום יום היינו אוכלים אוכל רגיל, וקנינו מצרכים בסופר. מקום המפגש של היהודים בקניה היה בבית הכנסת של הקהילה. מאוד אהבתי לבקר בבית הרב ולהריח את ריח ספרי הקודש שלו.

היו לנו שם חברים וחברות בדרך כלל מבית הספר וחלק מהקהילה. היינו משחקים עם החברים משחקי חברה, ובעיקר משחקי ספורט, וביניהם כדור-סל.

למדתי בבית ספר אנגלי שקוראים לו "lawing school" למדתי שם, אנגלית, שפה מקומית suoahili, חשבון, טבע, גאוגרפיה, ספרות ועוד, אך הדגש היה כמו בבתי ספר שבאנגליה על ספורט, והיה חייב לדעת lוNet-ba (כמו כדור-סל) המשמעת בבית הספר שלמדתי הייתה מאוד חזקה וחריפה, והיו גם מכות.

בבית הספר לא היו לנו לא טיולים ולא מסיבות, אבל הייתה לנו בבית הספר מקהלה, ואני הייתי פסנתרנית ראשית וגם סולנית. יש לי זיכרונות מכמה מורות ומורה. מורה אחד היה מאוד אנטישמי, והייתה מורה אחת לתפירה שגם שנאה יהודים.  לעומתם, היו לי גם שתי מורות נחמדות מאוד. בבית הספר לא היה חדר אוכל, אבל אכלנו ברחבת דשא ענקית. והיה לנו שם ממתקים בעיקר שוקולדים.

כשהייתי בגיל 8, פרצה מלחמת ששת הימים, ולניירובי, בירת קניה, הגיעה הזמרת יפה ירקוני, היא שכחה את התווים של השיר "ירושלים של זהב". ומכיוון, שיש לי שמיעה מוזיקלית, הייתי צריכה ללוות אותה בזמן השירה בנגינה. מרוב התרגשות נעלם לה הקול ולא יכלה לשיר… רק לבכות…

למדתי בתיכון SUMMUERHILL שבליפתא, ביה"ס –למחוננים-התמקדתי בלימודי יהדות.

התחביבים שלי

התחביב שלי היה נגינה. אני זוכרת כשהייתי בת 3 כשחזרתי מהגן טיפסתי על הכיסא וניגנתי "קול דודי". אמא שלי בכתה מרוב התרגשות וקראה לשכנה כי היא לא האמינה. האירוע הכי שמח-שבגיל ההתבגרות מאוד אהבתי לשמח כלות, גם כשלא הכרתי אותן.

המקצוע הראשון שלי: ריתמיקאית בגנים, בחרתי במקצוע הזה כי גרנו בדרום ולא הכירו את הנושא ומאוד נהניתי לשמח ואני הייתי הריתמיקאית הראשונה בדרום. במשפחה שלנו יש מוטו של שירה חזקה, ואנחנו חוגגים חגים עם כל המשפחה,ילדים וגם  נכדים.

התחתנתי בגיל תשע עשרה וחצי ונולדו לי עשרה ילדים. היום אני גרה בקריית גת, העיסוק שלי היום שונה, אני מתעסקת ברפלקסולוגיה (רפואה משלימה), ואני גם עושה היום שיעורי יהדות לנשים.

חוויתי בחיי הרבה מלחמות-ממלחמת ששת הימים עד היום. האירוע העצוב היה מלחמת יום הכיפורים ומבצע אנטבה.

בחיי יצאתי המון פעמים מן הארץ, לארצות הברית לרבי, לשיקאגו-חתונה של הבן ואחר כך לברית של נכדי היקר, וכמובן, בקניה כשהיינו אני ומשפחתי בשליחות.

היום כל הילדים שלי גרים בארץ.

הזוית האישית

סבתא יעל – סיפרתי את כל זה לנכדתי היקרה ואהובה חיה מושקא אייזן. מקווה שנהנתם מקורות חיי.