מאגר סיפורי מורשת

שמי עמליה שכטר, נולדתי בקיבוץ דגניה ב' בשנת 1942. אבא שלי עלה בעלייה השלישית מרוסיה בגיל שבע עשרה, וישר הגיע לדגניה ב' בשנת 1921. אמא שלי הגיעה מארצות הברית עם קבוצה של עולים, בשנת 1933 וכל הקבוצה הגיעה לדגניה ב'. היינו ארבעה אחים וכולם גרים בקיבוצים עד היום. הילדות הייתה, מאוד מאושרת וחופשייה. בגן שיחקנו וטיילנו, היינו הולכים לירדן ולמטעים בסביבה, היינו הולכים לטיולי אוכל,מגיעים עד אחד המטעים, יושבים ואוכלים ארוחת בוקר, וחוזרים לגן בסביבות הצהריים. זכור לי טיול שהלכנו לבוסתן בדגניה א', היו שם פירות שלא ראינו בדרך כלל, כמו תאנים, רימונים ותפוחים. כשחזרנו בחזרה תפס אותנו משקה וכעס עלינו שלקחנו בלי רשות. ילדה אחת אמרה לו: "למה לילדים של דגניה א' מותר לאכול ולילדים של דגניה ב' אסור?" בקיץ היינו מתרחצים בתעלות השקייה שבהם היו משקים את השדות. לבית הספר שהיה בדגניה א' היינו, הולכים דרך השדות ברגל. בבית הספר היה חדר אוכל שבו היינו אוכלים בוקר וצהריים. כשחזרנו היינו הולכים לחדר האוכל של הילדים, ומשחקים בחוץ עם כל הילדים שהיו בבית ספר, גם הגדולים וגם הקטנים. בארוחת ערב אכלנו בחדר האוכל, ואחר כך הלכנו לבית ההורים ושם ישנו. בחופשות היינו עובדים במטעים או בגינת בית כבר מגיל צעיר.

הורי הורישו לי את אהבת הארץ כיוון, שהם לא נולדו בארץ אבל אהבו אותה עלו אליה. דגניה ב' נוסדה בט' בתשרי תרפ"א בשנת 1920. אבא שלי ואחיו היו ממקימי דגניה ב'. במלחמת השחרור ישבנו במקלטים עד שהסורים הגיעו בטנקים עד לפתח הקיבוץ. ולא הייתה ברירה אלא לפנות את הילדים והנשים מהקיבוץ. לאחר המלחמה חזרנו לדגניה ב'.

כיוון שחייתי כל חיי בארץ ושירתתי בצבא, אני לא יכולה לחשוב על חיים מחוצה לה אפילו לא בעד כסף. כך חינכתי גם את הילדים שלי לאהבת הארץ והקיבוץ. הייתי בנוער העובד ויצאנו למחנות. בצבא שירתי בגולני וזה נתן לי עוד סיבה לאהוב את הארץ. הייתי פעילה למען שחרור גלעד שליט שהיה חייל שנפל בשבי חמש שנים. היינו עומדים בצומת צמח והיינו מחלקים למכוניות סרט צהוב, ומדבקות למען גלעד שליט. כשהוא השתחרר הרגשנו שחלק מזה היה בזכותינו. עכשיו אנחנו עומדות בצומת עם שלטים ודגלים ל"נשים רוצות שלום", ומקוות שזה יביא את השלום. אני טיילתי וממשיכה לטייל הרבה בארץ, עם בית ספר, עם תנועת הנוער, עם הקיבוץ ולפעמים עם המשפחה לבד.

הזוית האישית

מתן: היה לי כייף להקשיב לסיפוריה של סבתא עמליה, וללמוד ממנה מה היה בארץ בתקופת ילדותה. אני מעריך אותה מאד על שהגיעה מהקיבוץ אל בית הספר שלי, ואני מאחל לה בריאות והצלחה בכל מה שהיא רוצה לעשות.

עמליה: שמחתי להגיע לכיתה של מתן, והתרגשתי לבלות עם נכדי מתן האהוב. אני מאחלת לו שיזכור את הסיפורים שלי גם, שיהיה בוגר והוא יוכל להעביר אותם הלאה.