מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר לבית מאיר. אבא אלכס יוצא הונגריה, ואימא ג'ין מאנגליה. הוריי עלו ארצה בשנת 1951 לקיבוץ עין השופט. אני נולדתי בשנת 1952, אחות גדולה לאבי וירון. גדלתי בקיבוץ, התחנכתי בקיבוץ, בית הספר היסודי היה בקיבוץ, התיכון במוסד חינוכי הרי אפרים המשותף לארבעה קיבוצים בסביבה. בצבא שירתי כמורה חיילת בבית ספר שדה אילת. פייר בעלי הגיע לקיבוץ בשנת 1969. נפגשנו, התאהבנו והתחתנו באוקטובר שנת 1971. לאחר הולדת בתנו הבכורה נסענו לדרום אפריקה לשהות של ארבע וחצי שנים. עם שובנו ארצה קנינו משק במושב ציפורי. התחלנו לגדל כבשים לחלב. במשך ארבעים שנה בנינו ועבדנו במשק ונולדו לנו שלושה בנים. בשנת 2019 החלטנו לצאת לפנסיה.

הוריי, אחיי ואני

אהבתי את הילדות בקיבוץ. גדלנו בבית הילדים, ישנו אכלנו ולמדנו כל הקבוצה ביחד מגיל אפס עד סוף י"ב. כל תינוק שנולד היה נכנס אל בית התינוקות, שם היו מטפלות שעזרו לאימהות חדשות לטפל ברך הנולד. בגיל שנה קובצו הפעוטות לשישייה, היתה לנו מטפלת אשר הקימה אותנו בבקרים, נתנה את ארוחת הבוקר, יחד יצאנו לשחק בחצר או לטייל בחוצות הקיבוץ, או בתוך הגנון עשינו עבודות "יצירה". בצהריים חילקה המטפלת את ארוחת הצהריים, מקלחת והשכבה לשנת הצהריים. כשהפעוטות ישנו היתה המטפלת מנקה את הכלים ושוטפת את הרצפות. אחר הצהרים נקראה "הקמה", מתלבשים וההורים היו באים לקחת את הפעוטות לחדר (כך נקרא ביתם של ההורים). עם ערב היו הפעוטות מוחזרים לבית הילדים, ושוב, המטפלת היא זו שהשכיבה אותנו הילדים לישון.

כשהייתי בערך בגיל שלוש, זכור לי שעוזי חברי ואני היינו חולים בשנית, מחלה מדבקת. לקחו אותנו לאיזולציה (הפרדה משאר הילדים) למקום מרוחק למדי. חדר קטן עם שתי מיטות, רוב היום הינו שם לבד. עוזי מצא מכבנה (סיכת ראש), תקע אותה בשקע חשמל וקיבל זרם קל. עוזי בכה אז הצטרפתי אליו, הוא  אמר לי לעמוד ליד השקע ולשמור עליו, הוא ישמור על הדלת, חצי דקה והייתי לידו, אז התחלפנו בשמירות ושוב חצי דקה הייתי לידו. כך רצנו הלוך וחזור מספר פעמים עד שבאה המטפלת והרגיעה אותנו. בגיל הגן אוחדו שתיים או שלוש שישיות לקבוצה אחת לפי מחזור שנתי. כל קבוצה בחרה לה שם. קבוצה זו נשארה יחד עד גמר בית הספר התיכון ועד בכלל, כי גם לעת זיקנה נשמר הקשר.

השישייה בפעוטון והמטפלת יהודית וייס

מכיתה א' ועד ו' היינו בבית ילדים שבו היתה כיתת לימוד, חדרי שינה (שלושה או ארבעה ילדים בחדר), חדר אוכל, מטבחון קטן ומקלחת משותפות. לכל שכבה היו מורה ומטפלת. המטפלת הייתה כמו אימא בשבילנו. את האוכל היתה מביאה מהמטבח של הקיבוץ ומגישה לשולחנות בבית הילדים, היא הייתה דואגת לכביסה, לניקוי חדרי השינה ושאר הבית. לנו היו תורנויות לעזור בניקיונות הבית. אחת התורנויות היתה עבודה במשק הילדים. בגלל שכולם ידעו כמה אהבתי בעלי חיים, אני בדרך כלל עבדתי במשק הילדים. המטפלת גם עזרה לנו להתגבר על קשיים, בעיות ומריבות. המורה היה מלמד/ת את רוב הנושאים, כמו כן היו שיעורי ספורט ומוסיקה. מכיתה ד' כולנו ניגנו בחליליות.

בארבע אחר הצהריים עד שמונה בערב היינו הולכים לחדר של הורינו. ארבע שעות אלו היו זמן איכות עם ההורים, שעות שהיו מוקדשות לבילוי של הורים עם ילדיהם. אני זוכרת שבחדר של הוריי תמיד הפטיפון השמיע מוזיקה -בעיקר אופרות של וורדי. היינו משחקים משחקי קופסה וגם קצת רבתי עם האחים. בקיץ, בשעות אלו של אחר הצהריים, הרבינו להתקבץ על הדשא הגדול, ילדים מכל הגילים, ושיחקנו משחקים של דשא. עם ערב חזרנו ל"השכבה", לשינה בבית הילדים. לבשנו פיג'מות והתכוננו ללכת לישון. המטפלת או המורה שהיו איתנו בשעות אלו הקריאו סיפור ואמרו לנו לילה טוב. שומרת לילה ישבה בבית התינוקות, היא הייתה מחוברת עם שמרטף לכל בתי הילדים. כאשר היתה שומעת בכי מאחד מבתי הילדים היה תפקידה לרוץ ולנחם את הילד הבוכה. לעיתים קרובות לא כך היה. הילד הבוכה המשיך לבכות עד שנרדם. לא פעם היו ילדים שהיו בורחים מבית הילדים בשעות הלילה לחדר הוריהם.

שיחה לפני השינה עם המורה שייקה וינר

במשק הילדים היו תרנגולות ואפרוחים, ברווזים ואווזים, ארנבות וחזירי ים (קביה), טווסים, יונים, עיזים וגם חמור אחד. ליד משק הילדים הייתה "עמדה", מבנה הגנה מימי הקמת הקיבוץ. בקומה התחתונה מיצבו את ספריית הילדים, שם החלפנו ספרי קריאה. לקומה העליונה אפשר היה לטפס בסולם צר ואנכי. פעם מצאתי גור חתולים, בלי שאף אחד ידע גידלתי אותו בקומה העליונה של ה"עמדה". יום אחד, לאחר מריבה עם אחד הבנים ברחתי מהכיתה. קודם הלכתי למשק הילדים ולאחר מכן עליתי אל החתלתול שלי. משהגיעה השעה שכולם יצאו מבית הילדים לתורנויות הצהריים, התרחקתי ורצתי לשדות. המורה שם לב שאיני נמצאת והלך לספר להוריי. אבי יצא לחפשני, כבר היה כמעט ערב, ראיתי את אבא מבין שדה החיטה ורצתי אליו, אבא חיבקני ולא כעס בכלל.

דבר נוסף שזכור לי: מצאנו חתול שהיה מאוד חולה, ניסיתי להאכילו והוא סגר את שיניו על אצבעי. מוקדם בבוקר למחרת החתול מת וחבר קיבוץ שעבד בקרבת מקום זרק אותו בשדה. משלא נמצא החתול בהמשך היום הוחלט לתת לי זריקות נגד כלבת (למרות שלי ברור עד היום שלא כלבת הייתה מחלתו של החתול). אחת ליומיים הלכתי עם חברה למרפאה, לא אימא ולא אבא ליוו אותנו במצבים כאלו. קיבלתי ארבע עשרה זריקות בבטן, בדרך כלל מחובשת קבועה. אחת הזריקות ניתנה על ידי חובשת אחרת שלא ראתה טוב ולקחה מחט יותר עבה – הזריקה כאבה. בזריקה האחרונה הייתה שוב אותה אחות שהודתה בטעות אך שוב לקחה מחט עבה. גם לרופאת השיניים היינו הולכים לבד, אז לא היו אמצעי הרדמה לפני טיפול שיניים וכאב מאוד. עד היום אני מנסה להתחמק מטיפולי שיניים.

בכיתה ה' הצטרפנו לתנועת הנוער "השומר הצעיר", המדריכים היו מכיתה י'. הפעולות התקיימו בימי רביעי בערב ושבת בבוקר. יצאנו למחנות וטיולים, כולם השתתפו. לאורך כל השנים אהבתי את פעילות תנועת הנוער, את המשחקים, את שיחות הקבוצה עם המדריכים והערכים שספגנו, אהבת הארץ שרכשנו ולמדנו להכיר בטיולים.

בכיתה ז' עברנו לגור יחד עם בני אותו הגיל מהקיבוצים השכנים, במוסד החינוכי הרי-אפרים. חולקנו לשתי קבוצות. קצת דומה לחיים בפנימיה: לכל קבוצה הבית שלה, כיתת לימוד, חדרי שינה ומקלחת. חדר האוכל עם מטבח היה משותף לכל בית הספר. בחדרי השינה היינו בנות ובנים יחד. כל קבוצה החליטה לעצמה מתי עוברים לחדרים נפרדים. בקבוצה שלי עברנו לחדרים נפרדים רק בשנת הלימודים האחרונה, י"ב. הלימודים היו כמו היום, לפי מקצועות ומורים לכל תחום. עם סיום כיתות י' , י"א' , י"ב היה עלינו להגיש עבודת גמר – כל שנה בנושא שבחרנו. עבודות אלו השכילו אותנו בתחומים שאהבנו. היו בוחנים ומבחנים אך רק בשנות לימודיי האחרונות, החלו גם בחינות בגרות למי שהיה מעוניין.

מדי יום בסיום הלימודים נסע/ה כל נער/ה לקיבוצו לעבוד, שעה וחצי ביום. בחופשים עבדנו שעות רבות יותר, ככל שהתבגרנו נוספה שעה לזמן העבודה. למדנו להכיר ענפים כלכליים ועבודות שרות בקהילה, ספגנו ערכי עבודת כפיים. כך עזרנו ותרמנו לביתינו הקיבוצי.

הזוית האישית

תמר: מאוד נהניתי להיות ולכתוב את סיפורי עם נופר ועומר. הכתיבה המשותפת הציפה זיכרונות ילדות אשר ריגשו אותי מאוד.

עומר: נהניתי ללמוד דברים חדשים על סבתי.

נופר: היה לי ממש כיף ולמדתי הרבה דברים חדשים על סבתי.