מאגר סיפורי מורשת

נקראתי מאירה על שם סבי,שנקרא מאיר ונפטר כשאבי היה ילד צעיר. נולדתי בקיבוץ משמרות בשנת 1940

להורי משה ומוסיה שעלו ממדינת לטוויה והיו ממייסדי הקיבוץ.

היו לנו (לילדים) בתי ילדים היינו שם כשהיינו תינוקות האמהות לא הורשו להישאר לשחק עם הילדים הם היו

מניקות, מאכילות, וחייבות ללכת כי לא הרשו להם להישאר לשחק עם הילדים. ילדי הקיבוץ לא גרו עם הוריהם

הם היו ישנים, אוכלים ,מתרחצים, בקיצור כל חייהם התנהלו בבתי הילדים. אחרי הצהרים היינו אוכלים ארוחת

ערב ומשם היינו הולכים לבית ההורים.

בית ההורים נקרא חדר מפני שהוא לא היה בית ממש זה היה חדר אחד בלבד בלי שרותים בלי מטבח היה שם

רק מיטה שולחן כיסאות וארון (מדובר היה בעשרים השנים הראשונות של הקיבוץ) לכל הקיבוץ שירותים משותפים ומקלחות משותפות

בשנת 1950 התחילו לבנות בקיבוץ דירות לוותיקים שבהן היו חדר וחצי ושירותים ופינת מטבח. לכל קבוצת ילדים הייתה מטפלת אחת או שתיים שניהלה את כל חייהם. כשהילדים היו קטנים ההורים היו באים להשכיב אותם

לישון והמטפלת באה לכבות את האור וההורים היו הולכים הביתה והילדים היו נשארים לבד בבית הילדים.

בלילה הייתה שומרת ושומר  לילה שהיו עוברים מפעם לפעם בבתי הילדים לבדוק שהכל בסדר.

היה משק ילדים  שהיו בו  בעלי חיים וגינת ירק גדולה וגן בוטני גדול ומכיתה ג' התחלנו לעבוד במשק, אחר

הלימודים. בכיתות הנמוכות עבדנו בהתחלה שעה ועלינו במשך הזמן עד לשלוש או ארבע שעות. הייתה לכל

ילדי המשק  חברת ילדים עם וועדות  כמו ועדת תרבות, עיתון, ועדת סידור עבודה שעבדה יחד עם אחראי משק הילדים. ככל שגדלנו היינו פחות בחדרי ההורים ומבלים יותר בחברה של הילדים.

בשבתות היינו הולכים לטיולים בסביבה (אז היה מותר לקטוף פרחים) כשגדלנו התחלנו לנסוע בטרקטורים או באופניים לטיולים רחוקים יותר, וכל זה ללא מעורבות וללא ידיעתם של ההורים, בקייץ היינו נוסעים לים התיכון עם

כל חברי וילדי הקיבוץ.

סדר היום שלנו: היה מאורגן ומתוכנן. בשש בבוקר העירו אותנו בשש וחצי הגענו לבית ספר היינו עושים 10 ד'ק התעמלות בוקר ואחר כך חוזרים ללמוד עד שמונה בשמונה הולכים לאכול ארוחת בוקר .וחוזרים ללמוד עד

הצהרים אחרי ארוחת הצהריים הלכנו לעבוד . אחרי העבודה היינו חוזרים לחדרי הילדים ששם התקלחנו

במקלחות הציבוריות .ואחר כך הלכנו לעשות שעורי בית ומשם הלכנו לחוגים. בשעות הערב  הלכנו לחדרי

ההורים וחזרנו לישון בחדרים שלנו (לא גרנו עם ההורים). היו ימים שאני לא ראיתי את הורי מקסימום

הייתי באה כדי להגיד להם לילה טוב וחוזרת לחדר שלי.

 

כשהייתי בכיתה ב' הייתה הכרזת המדינה באו"ם. בית הילדים שלנו היה ליד חדר האוכל ואנחנו הילדים

הרגשנו את ההתרגשות באוויר, כל חברי הקיבוץ היו בחדר אוכל סביב מכשיר הרדיו (היה רק רדיו אחד)

ופתאום שמענו מכיוון חדר האוכל צעקות שמחה וכל חברי הקיבוץ פרצו החוצה בשירה וריקודים אנחנו הילדים

עמדנו עם פיג'מות והסתכלנו בחלונות לראות מה קורה, פתאום באו כמה חברים לקחו אותנו על הידיים הוציאו

אותנו החוצה ורקדו איתנו. זה היה לכבוד שהאו"ם הכריז על הכרזת המדינה בכ"ט בנובמבר. זה זיכרון שלעולם

לא אשכח אותו לעולם.

 

כעבור פחות משנה התחילו לחפור בקיבוץ שוחות ומקלטים. בשבת אחת שיחקנו בחוץ פתאום שמענו מטוס

התחלנו לצעוק מטוס שלנו, מטוס שלנו.  ופתאום שמענו פיצוץ גדול ואז תפס אותי ואת הבת שלו אחד האבות

שהיה שם ואמר זה לא מטוס שלנו זה מטוס של האויב  החזיק אותנו כל אחד ביד ורץ איתנו למקלט ושם ישבנו רועדים מפחד והתברר שזה היה מטוס ערבי שהפציץ מאוד קרוב לקיבוץ  בשדות.

 

עוד סיפורי זיכרונות מעברנו, כשגדלנו קצת היינו עושים קומזיצים. היינו סוחבים תרנגולות מהלול של הקיבוץ ,(לא חשבנו שזה אסור,

ולא בסדר) ומעשה שהיה כך היה: הבנים טיפסו על הגדר של הלול ואנחנו הבנות שמרנו שאף אחד לא יבוא,

הבנים לקחו שתי תרנגולות , כמה ילדים הלכו למטבח לקחו סיר סכום וסכינים בשביל לחתוך מלח, בצל

ומצרכים שהיה צריך. מצאנו פרימוס (מכשיר שדומה לגז שבישלו עליו)התחלנו למרות את התרנגולות שמנו

בסיר ועשינו תורות מי עובד ומי ישן הכל היה בבית שגרנו בו כל הכיתה. בשתיים בלילה גמרנו לבשל את

העופות ואכלנו מרק ועוף והרגשנו שזה הדבר הטעים ביותר שאכלנו בחיים. אחת הבנות שאמא שלה הייתה

המטפלת שלנו ישנה בבית של ההורים. (לבית קראנו חדר מכיוון שהבית היה רק חדר אחד) ורצינו לשמור לה

חתיכת עוף ושמנו את זה בצלחת על הארון בבוקר באה המטפלת להעיר אותנו וראתה על הארון למעלה צלחת, הורידה אותה וראתה את העוף. והתחילה לחקור אותנו : מה זה? מאיפה זה, מי עשה ?  

היא חוקרת וחוקרת ואף אחד לא עונה לה. ואז אמרה עם אתם לא תגידו לי מה באמת עשיתם אני אספר

למנהל בית הספר ואתם תקבלו עונש  ואנחנו כמובן שלא אמרנו מילה והמנהל איים עלינו אבל לא עזר שום דבר

אף אחד לא דיבר. קיבלנו עונש לישון מוקדם יותר והוא יבוא לבדוק.

 

ערב אחד הוא בא לבדוק עם אנחנו במיטות ואנחנו לפני שהוא בא טיפסנו לגג וסגרנו את הפתח שהוא לא יוכל  לפתוח והוא צעק עלינו : תרדו מהר מהגג ואיים עלינו שאנחנו נקבל עונש גדול.ואנחנו לא ירדנו והתפוצצנו מצחוק בשקט, הוא ירד מהקומה השנייה ועמד למטה וצעק ואני התכופפתי ורציתי לשבת שלא יראו אותי וישבתי על נעל ישנה. הוצאתי את הנעל והעפתי אותה מעל הראש למטה ופתאום אני שומעת צעקה של המנהל:

מי זה זרק עליי נעל על הראש? כולם שותקים ומבוהלים

הוא ממשיך לצעוק: אני רוצה לדעת מי זרק עליי נעל על הראש?

אני שותקת, גם כי אני מתה מפחד ואף אחד לא ידע שאני זרקתי את הנעל. כמובן שקיבלנו עוד עונשים.

כמו לא ללכת לסרטים וללכת לישון מוקדם. רק אחרי הרבה שנים כשכבר היינו הורים לילדים עשינו פגישת מחזור.

אני סיפרתי את סיפור המעשה שאני זרקתי את הנעל והם התפוצצו מצחוק ,זה היה חלק מההווי שלנו.

היינו נוסעים בקיץ למחנות של כל השכבה בגילנו בקיבוצים .ועושים טיולים לכמה ימים בדרום הארץ בדרך כלל.

בימי שישי לרוב היינו רוקדים,ויותר מאוחר הולכים לשתות קפה באחד החדרים עד מאוחר בלילה. בשבתות היינו לוקחים טרקטור ועגלה והילדים הגדולים יותר שהיה להם כבר רישיון היו נוהגים היינו נוסעים לטייל באזור ,

בכל מיני מקומות קוטפים פרחים (אז עוד היה מותר). בקיץ היינו לפעמים נוסעים על אופניים לים התיכון בקיסריה

או בחדרה לרוב הייתה משאית שהייתה נוסעת לים עם חברים וילידים מהקיבוץ.

 

בתיכון למדנו בקיבוץ עד כיתה יא' ובכיתה יב' התפצלנו, חלק המשיכו ללמוד לבגרות וחלק, אני ביניהם הלכנו

לכתה יב' מקובצת (שזה היה ילדים מכל הקיבוצים בגיל שלנו ) למדנו במדרשת רופין. היינו באים הביתה פעם בשבועיים. מהלימודים שם אני נהניתי מאוד . היו לנו מרצים מהשורה הראשונה, משוררים, פסיכולוגים, חוקרים במקצועות שונים. זו הייתה הפעם הראשונה שממש ממש נהניתי ללמוד.

אחרי שגמרנו את הלימודים במדרשת רופין הלכתי לצבא לבה"ד 12 שזה היה בסיס של טירוניות ושם גם

עברתי קורס מכיו"ת והייתי מדריכת טירוניות  במשך שנה וחצי , ואחר כך עברתי להיות משק"ית חן

(מפקד שאינו קצין), השתחררתי מהצבא בדרגת סמלת וחזרתי לקיבוץ. תקופה מסוימת עבדתי בגן ילדים ואז

הכרתי את מי שהיה אחרכך בעלי אברמלה (אברהם קימחי) אחרי תקופה קצרה של הכרות נישאנו בקיבוץ

משמרות ועברנו לגור במשמר השלושה שהייתה אז מושב ליד יבנאל  במשך הזמן התפרקה והפכה להיות

שייכת ליבנאל, גרנו ליד ההורים של אברמ'לה בעלי. נולדו לנו תאומים בן ובת חן ואפרת ואחרי שמונה שנים

נולדה ענבל הבת הצעירה.

 

לפני 20 שנה נפטר אברמלה בעלי המשכתי  את החיים הלאה כשכל ילדיי גרים לידי ואני ממשיכה עד היום

לגור במשמר השלושה. במשך 26 שנה עבדתי בסמינר למורים "אוהלו" וכעת אני בגמלאות ונהנית מהחיים

בחברת ילדיי ונכדי זיכרונות חיי מהקיבוץ ילוו אותי תמיד כמשהו שהיה ואיננו עוד כי הקיבוץ שינה את צורתו

ואורח חייו  ומעטים הקיבוצים שממשיכים בחיי שיתוף  וכמעט שאין שום דמיון למה שהיה פעם בילדות.