מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות בקזבלנקה, זוג צעיר בצרפת ובישראל

גילה משמאל ברחוב בקזבלנקה
גילה עם נכדתה חיה
עד היום אני מתגוררת בקוממיות. יש לי משק עם בעלי חיים ועצים וצמחים

בח"י באלול שנת ת"ש (1940), להורי אליהו וימנה ז"ל בוחבוט, בעיר קזבלנקה שבמרוקו.

אבי עבד לפרנסתו כנגר מומחה, הוא היה עושה עבודות עץ מאוד מיוחדות ועבד כמנהל במפעל רהיטים. אמי עבדה בתפירה וחלק מהזמן גם תפרה עבורנו את הבגדים. התגוררנו מתחת לביתם של סבי וסבתי מצד אמי, סבא יוסף וסבתא רחל. לסבא הייתה חנות של משחקים וממתקים, והוא גם עבד כספר. אבל את דמותו אני זוכרת תמיד שהיה יושב ולומד בספר. היינו מאוד קשורים לסבתא רחל. סבתא הייתה גם תופרת וסורגת.

לאבי היתה אהבה רבה לי ולחמש אחיותיי. אבי היה קשור אלינו מאוד, ואהב לשחק איתי ועם אחיותיי, הוא לימד אותי לשחק דמקה. אני זוכרת איך תמיד הוא אמר לנו: "הכי חשוב לי שיהיה תמיד שלום ביניכן". היה חשוב לו שנהיה באחדות. מצד אבי הכרתי רק את סבתא, קראו לה "איזה", אני זוכרת אותה כאישה מבוגרת מאוד, אצילית ומכובדת. היא היתה באה אלינו בשבתות, והולכת לבית הכנסת.

כשנולדתי, משפחתי התגוררה ברובע יהודי בעיר שנקרא: "דר בדה" (הבית הלבן). זה היה מעין גטו יהודי. נולדתי בתקופת מלחמת העולם השנייה. היינו צריכים לתת לשלטונות רישום מדויק מהרכוש שלנו, כי הגרמנים היו בדרך למרוקו. האנטישמיות הורגשה באוויר והיתה אלימות כלפי הגברים מצד השכנים הערבים. היינו מתחבאים במקלטים, הגויים היו תופסים את הגברים היהודים ומכים אותם מכות חזקות. היה אז גם מחסור חמור באוכל. יש לי זכרון מגיל שלוש או ארבע שמבטא את הרעב שהיה באותה תקופה. אמא שלי נתנה לנו פרוסת לחם, אך אני לא אכלתי אותה אלא החבאתי אותה במגירה ובכל פעם שהייתי רעבה, ניגשתי ונגסתי חתיכה קטנה בפרוסה. התמזל מזלנו ומלך מרוקו, מוחמד החמישי, לא נתן לגרמנים להיכנס לארצו וכך ניצלו כל יהודי מרוקו ואנו בתוכם.

בתקופת ילדותי במרוקו האנשים התגוררו בדירות בעלות שני חדרים גדולים עם שירותים משותפים לכל השכנים והמטבח היה בפרוזדור. היתה חצר משותפת לכל השכנים, שם שיחקו הילדים, תלו כביסות ואפו. התקלחנו עם קערה ומים חמים והיו גם מקלחות עירוניות שנקראו "חמאם", שתמורת תשלום היה אפשר להתרחץ שם. בדירה שלנו היתה באר, שאבנו משם מים בשביל לכבס. בשכונה שלנו גרו רק יהודים. אחר הצהרים הרחובות היו מלאים בבנות יהודיות ששיחקנו אתן. הבית שלנו היה מאוד מיוחד מאחר והקיר של ביתנו גבל עם בית הכנסת. אני גדלתי עם כל התפילות, במיוחד בשבתות וחגים, ממש הכנסנו אותם עם המנגינות והתפילות. כילדה קטנה הכרתי את התפילות בעל פה. כילדה ממש לא הבנתי איך מי שלא גר ליד בית כנסת יכול להרגיש את אווירת החג. זאת היתה אווירה מאוד מיוחדת.

בזמני כמעט ולא היה טכנולוגיה. את הכביסה לא כיבסנו במכונה, כי לא היתה, אלא ביד. היו נשים ערביות שהיו הכובסות שלנו. הן היו עוברות בשכונה היהודית וקוראות בקול: "סבנה, סבנה". שפירושו כביסה והיינו נותנים להן את הכביסה והן היו מכבסות. הערביות היו מאוד עניות והתשלום שלהן היה האוכל שהן קיבלו אצלנו ביום הכביסה. בתקופתו של סבי לא היו מנורות חשמל כלל. פעם כשהגיע לביתנו ממש לא הבין איך המנורה דולקת לבד. החשמל היה מאוד מאוד יקר. היו לנו מצלמות גדולות מאוד שצילמו ממש לאט.

את הקניות ערכנו בשוק. השוק של פעם היה מבנה גדול מלא בחנויות מסוגים שונים: ירקות, מכולת, תבלינים ועוד. היינו קונים בשר בחנות של קצב יהודי ירא שמיים, כל שני וחמישי היתה נערכת שחיטת בקר, ואנו הכשרנו את הבשר בבית. עוף אכלנו רק בערב יום כיפור מ"הכפרות". בגלל שלא היו מקררים, מה שקנינו בישלנו באותו והיינו צריכים לסיים באותו יום. עד היום אני זוכרת את הריח המיוחד של החמין של אמא, היא היתה שולחת אותי ביום שישי עם החמין לתנור שכונתי גדול, שם הייתי מניחה את הסיר וביום השבת הבאנו אותו הביתה. היו גם הרבה סרדינים מאחר שקזבלנקה היא עיר חוף. תמרים ופירות יבשים מאוד אהבתי כי אלו היו הממתקים היחידים שלנו.

שמחות משפחתיות ערכנו בבתי כנסת או בבתים פרטיים. כל המשפחה המורחבת בישלו והכינו את התפריט לשמחות.

גן לא היה, אך היתה לנו מסגרת שהלכנו אליה ללמוד אצל "מלמד" קריאה וסיפורי תורה והיהדות. בגיל שש התחלנו ללמוד בבית הספר היהודי "אליאנס". למדנו משמונה בבוקר עד חמש בערב. בבית הספר היו ארבעים תלמידים בכל כיתה, והיו כמה כיתות בכל שכבה. הלימודים התחילו בדיוק בזמן, היתה הקפדה רבה על שמירת הזמנים, אם היינו מאחרים לא יכולנו להיכנס. כשגמרנו ללמוד נסענו בהסעה במשך שעה כך שהגענו רק בשעה שש בערב הביתה ולכן לא נותר לנו פנאי לתחביבים כמעט. את שעורי בית הכנתי באמצע הלילה או שהייתי קמה מוקדם מאוד בבוקר ואז מכינה שיעורים. בכתות הגבוהות סיימנו בשעה שש בערב. לצערי הרב היתה לנו רק שעה אחת בשבוע של לימודי קודש ולכן למדתי לקרוא בעברית כשעליתי לארץ. נהניתי מאוד בבית הספר והשקעתי בלימודים. בסוף השנה היו לנו מסיבה עם פרסים וספרים והופעות. החופש הגדול נמשך שלושה חודשים שבהם בדרך כלל הייתי סורגת ותופרת. היינו נוסעים לקייטנות בערים אחרות, הלכנו עם סבא לפארקים מיוחדים והלכנו לים שהיה קרוב לביתנו. החופש היה מאוד ארוך וכבר ציפינו ללימודים בכליון עיניים.

בגיל שש עשרה התחלתי ללמוד בבית ספר אורט, שנקרא "בית הספר לאומנויות". למדתי במשך שלוש שנים לימודים כללים ואת לימודי המקצוע: אחות מעבדה. למדנו כימיה עם מגוון חומרים וערכנו ניסויים בבעלי חיים. את הלימודים סיימתי בהצלחה והתחלתי לעבוד.

כשהייתי בת תשע עשרה אבי היקר נפטר משחפת, זה היה לנו מאוד קשה. אימי היתה רק בת ארבעים ואחותי הקטנה בת שנה וחצי. אחותי הבכורה כבר התחתנה, ואני עזרתי מאוד בפרנסת המשפחה. בזכות המקצוע שלמדתי. השתדלנו להתגבר ולהמשיך הלאה.

בשנת 1961 עליתי ארצה עם משפחתי. אני יצאתי ראשונה לדרך כי היה לי דרכון מסודר מטיול בצרפת שערכתי קודם ולכן יכולתי לעלות באופן ליגאלי. הפלגתי באנייה עם מעט החפצים של משפחתי לתחנת מעבר, למרסיי שבצרפת. שם המתנתי לאמי ושתי אחיותיי הקטנות כי לא היו בידן דרכונים, מפני ששלטונות מרוקו הערימו קשיים לאלו שבקשו לעזוב את המדינה. ולכן אמי שילמה למבריח שהעביר אותן בספינת דגים למיצר גיברלטר, שהיה שייך באותה תקופה לאנגליה, משם הפליגו למרסיי, נפגשנו ועלינו יחד ארצה באנייה.

כשהגענו ארצה שיכנו אותנו בבית שמש, אמי אני ושלוש אחיותיי (אחת מאחיותיי עלתה קודם עם עליית הנוער). אמא עבדה בכל מיני עבודות מזדמנות, ואני מצאתי עבודה כאחות מעבדה בבית הרפואה שערי צדק בירושלים, וכך יכולנו להתפרנס בכבוד. אחרי תקופה קצרה נתנו לנו דירה בירושלים ועברנו לגור שם, אני המשכתי לעבוד בשערי צדק והתקבלתי לעבודה בבנק הדם בבית הרפואה הדסה.

באותה תקופה הכרתי את בעלי,ר' ראובן לוי ז"ל, אשר עבד כאח רפואי במחלקה הפסיכיאטרית בהדסה. היתה לנו שפה משותפת, מאחר ששנינו היינו עולים חדשים, ודיברנו צרפתית, לאחר שלושה חדשים התחתנו. לאחר החתונה נסענו לצרפת, שם גרה אחותו זוליאן, כי הוא הבטיח לאביו לדאוג לה וכן להסדיר כמה עניינים. גרנו שם שנה וחצי שבמהלכן נולד בננו הבכור, אברהם גבריאל.

ב 1965 חזרנו ארצה והתקבלנו למושב בצפון שנקרא כפר ברוך, שם נולדה בתנו שפרה שתחיה, קיבלנו דירה קטנה מהסוכנות (שהיתה ללא שירותים. היה בחוץ חדרון קטן עם בור בתוכו) וכן פרד ושתי פרות. בעלי היה האח הרפואי של המושב, ואני עסקתי שם בחקלאות, חלבתי ידנית את הפרות, שנתנו הרבה חלב והעברתי אותו למחלבה. באותה תקופה היה לנו יבול חקלאי רב, אך מאחר ואז התחילה מלחמת ששת הימים, לא יכולנו לשווק את התוצרת החקלאית והגיע ערבי וקנה מאתנו תוצרת של דונמים רבים שמילאו משאיות רבות, בעד סכום סמלי. הפרה שלנו המליטה עגל ועגלה שגדלו ומכרנו אותם בסכום יפה שעזר לנו מאוד. כשהתחילה המלחמה החלו מטוסים של צבאות ערב לטוס מעלינו, שכן הישוב שלנו שכן ליד מחנה צבאי רמת דוד, והם ניסו לפגוע בו. לנו לא היו מקלטים, טרקטורים חפרו שוחות בקרקע שכוסו במשטחי עץ, ואלו היו המקלטים שלנו לא רק מפני טילים אלא מפני מטוסי אויב שחגו מעלינו! לאחר המלחמה חזרנו לצרפת למשך שנה וחצי. החזרנו את בעלי החיים שקיבלנו מהסוכנות ושם נולד בננו השלישי, דוד. בצרפת מילד שלישי מקבלים הרבה הטבות כגון הנחה משמעותית בשכר דירה, וכסף, וחשבתי שנשאר עוד שם ונוכל להתארגן כלכלית יותר אך הקב"ה רצה אחרת, עזבנו שוב את צרפת ועלינו ארצה.

חיפשנו מאוד תעסוקה והתקבלנו לישוב בשם ירדנה, ששוכן קרוב מאוד לגבול עם ירדן (קרוב לבית שאן).שם בעלי שימש כאח רפואי. התקופה בירדנה הייתה מאוד קשה מאחר והירדנים היו יורים אלינו כל לילה פצצות וטילים. בימים הראשונים שבאנו ליישוב לא היו הפצצות ,אך כששמעתי את ההפצצה הראשונה ,זה היה מבהיל מאוד. מספר ימים לאחר שהגענו, בעלי העיר אותי משנתי העמוקה ואמר לי שמחבלים חתכו את הגדר וחדרו ליישוב וצריכים למהר לרדת למקלט. המחבלים ירו בזוקה ראשונה, אנשים החלו לרוץ למקלט, ואז נורו המון פצצות, רצתי לחדר הילדים, כדי לקחת אותם למקלט. בעלי היה צריך ללכת למקלט המרכזי מתוקף תפקידו. ופתאום נשמעו בומים אדירים, חלונות הבית היו פתוחים לרווחה, וגם הדלת, במקרה הזה היה עלי להתכופף, אך פשוט התאבנתי ולא יכולתי לזוז. ראיתי המון אורות מהפצצות שחלפו מסביב לבתים, הייתי ממש בהלם. לקח לי זמן עד שהתאוששתי. היו שם המון ניסים הפצצות פגעו בכבישים, הייתה שם זקנה שישבה בחוץ כל הבית שלה נפגע, והיא יצאה רק עם שריטות. למחרת התחילה מלחמת ההתשה ומאותו לילה השכבתי את הילדים כל ערב לישון במקלט. כמעט כל ערב היו יריות והתרגלנו להבחין בין טילי האויב לאלו שלנו.

לאחר תקופה של שנה וחצי שבמהלכה נולד בננו הרביעי אליהו, גיסי עזר לנו למצוא דירה ועבודה בבית שמש. גרנו שם חמש שנים. שם הכרנו יהודי בשם הרב כץ ומאוד התחברנו אליו, בעלי למד אתו, ואני עזרתי לארגן שיעורי תורה לנשים. שם נולד בננו יעקב. באותה תקופה בעלי עבד במושבים תרום ותעוז כאח. מאחר ואנחנו חיפשנו מושב עם חקלאות קנינו דירה במושב תרום שם נולד בננו השישי ישי. תרום הוא מקום יפיפה, קרוב לירושלים .לידנו היה יער והיו בו המון תאנים היינו קוטפים אותם ועושים ריבות ומטעמים. אפילו כשעזבנו את היישוב, לקחנו אתנו ריבות. האנשים בישוב היו מאוד נחמדים אך לבעלי היה קשה עם התפילה והמנהגים התימניים ולכן עברנו לגור בישוב קוממיות ,בו נולדו ביתי שרה ובני יוסף יצחק.

עד היום אני מתגוררת בקוממיות. יש לי משק עם בעלי חיים ועצים וצמחים שהשנה שובתים כי זו שנת שמיטה.ילדי נישאו והם גרים בארץ ובחו"ל, לבני הצעיר יש בית חב"ד בפיליפינים ואני עוזרת לו במשלוחי מזון מהארץ. במשך השבוע אני הולכת לשיעורי תורה, לומדת תניא ועין יעקב ומטפלת בבעלי החיים במשק שלי, אני חושבת שהחיים פעם היו הרבה יותר מורכבים אך היו פשוטים יותר והיה יותר קשר בין האנשים. גם עכשיו לעת זקנה אני מרגישה שתמיד יש לי מה לעשות, ביהדות לא יוצאים לפנסיה, הרבי מליובאוויטש אמר שהגאולה מאוד קרובה, ואני ממתינה ומצפה לה במהרה בימנו אמן.

תשע"ה, 2015

מילון

בזוקה
כלי נשק המטיל רקטות ופצצות נגד טנקים

ליגאלי
חוקי

ציטוטים

”אני חושבת שהחיים פעם היו יותר מורכבים אך פשוטים יותר והיה יותר קשר בין האנשים“

הקשר הרב דורי