מאגר סיפורי מורשת

הסיפור שלי מתחיל בעצם באוסטרליה שם גרו הוריי עם אחותי במשך שבע שנים, משנת 1939 (השנה בה פרצה מלחמת העולם השנייה), ועד שעלו לארץ. הם התערו בקהילה היהודית במלבורן וחיו חיי שלווה. כשאימא שלי הייתה בהיריון איתי, היו צריכים הוריי להחליט: או לעזוב את אוסטרליה ולחזור לארץ ישראל (סוף השנה 1945, שנתיים לפני שהמדינה נולדה.) או להישאר באוסטרליה. הרעיון שאימי תלד בארץ התניע את התהליך. כי באותם זמנים , תינוק שנולד בארץ היה גאווה גדולה להוריו וכונה בשם צבר או סברה (כשם הצמח המאוד ישראלי, דוקרני מבחוץ ומתוק מבפנים.)  וכך ארזו הוריי את חפציהם, ויחד עם אחותי טסו טיסה בת שבע תחנות, (הודו, ציילון, תימן, עיראק ועוד…) ונחתו בים המלח. אני אכן נולדתי בישראל בל"ג בעומר (לכן שמי הוא עמרה) ושמי השני "מלותא" (ראשי תיבות של "מלבורן ותל-אביב", כשם החברה שאבי הקים באוסטרליה).

בהיותי בת שנה וחצי, עברנו להתגורר בפריס, כשאבי מבצע רכש עבור המדינה שבדרך. שם פגש את בן-דודו יוסף נבון ואת איש הקולנוע יצחק אגדתי, והם שכנעו אותו להקים בישראל חברת סרטים. בשנת 1949 חזרנו לארץ וכך הוקמה בשנת 1950 בגבעתיים חברת סרטי "גבע", חברה להפקת יומני חדשות, סרטוני פרסומת ותעודה ולימים סרטי קולנוע עלילתיים. 

במסגרת המשפחתית שלנו כילדות, אחותי ואני אכלנו ונשמנו קולנוע. "המעבדה", כך קראנו לאולפנים, הייתה ביתנו השני. אבי היה לוקח אותי הרבה למעבדה בגבעתיים. הייתי משחקת בסלילי הפילים ובגלגלים שהיו משמשים לגלגל אותם. ועד היום זכור לי הריח הכל כך מוכר של הפילים. הייתי עומדת שעות ליד עורכי הסרטים ומסתכלת בעבודתם. פעם בשבועיים ביום חמישי, הייתי נוסעת עם אבא לגבעתיים כדי לראות את היומן הגמור לפני שמפזרים אותו בבתי הקולנוע ברחבי הארץ. כשהיו מצלמים סרט ארוך, הייתי נוסעת לראות את הצילומים ולפעמים היו מצטרפות אליי חברותיי. בערבים, היינו נוסעים לראות את ה"ראשס" (החומר שצילמו באותו היום ועדיין לא עבר עיבוד כלשהו). במוצאי שבת, כשלא היו עובדים באולפן, הייתי לעיתים מצטרפת לאבא כדי לקחת קרח מבית החרושת לקרח ולשים את הקרח במכונת הפיתוח של הפילים על מנת שלא תתחמם יותר מידי. 

בהיותי ילדה קטנה, היינו רואים כשלושה סרטים בשבוע. אבי היה מגיע הביתה בערב ואומר: "הולכים לראות סרט". אמא הכינה בזריזות סנדויצ'ים ונוסעים לקולנוע. לפעמים היינו מגיעים כבר אחרי שהסרט התחיל, רואים מאותה נקודה ואז כשנגמרה ההקרנה הראשונה, נשארנו לראות את היומן שלפני ההצגה השנייה ואת הסרט עד הנקודה בה התחלנו. הסדרנים שהכירו את אבי טוב תמיד מצאו לנו מקום פנוי ואפשרו לנו להישאר. כך בילדותי לא היה כמעט סרט שלא ראיתי, הכרתי את שמות כל השחקנים והבימאים של אותה התקופה.אחותי ואני קראנו תסריטים, הכרנו כל שלב בעשיית הסרטים, חשנו את המתח בשעת הצילום, חיכינו לראות את הראשס ואת הסרט הגמור. למחרת הבכורה חיכינו עם הורינו במתח לקרוא את הביקורות בעיתונים. ולבסוף, העיקר, הרייטינג: כמה אנשים צפו בסרט – זה היה למעשה המדד להצלחה והחמצן להמשך העשייה. אמא, צפורה לבית וורשבסקי , ליוותה את אבא בכל. גם אנחנו, הילדות, היינו שותפות לדאגות ההורים. האם יימצאו משקיעים להפקות? האם התסריט יאושר על ידי המועצה לעידוד הסרט הישראלי? האם הצנזורה תאשר אותו להקרנה? האם הסקופ יספיק להיכנס ליומן שלנו? או יופיע ביומן הרצליה בשבוע הבא? האם ירגישו כי הוכנסה ביומן יותר פרסומת מהמותר?

באי ביתנו היו אנשי קולנוע מארץ ומהעולם הגדול. אך לא רק הם הגיעו. גם בימאים, תסריטאים מתחילים, שחקנים צעירים שביקשו אוזן קשבת להגשים חלום. אבא נתן הזדמנות גם לאלה שהיו חסרי ניסיון ואמונתו בהם לא הכזיבה. לעיתים היו מתכנסים על הדשא בביתנו לקריאת תסריט. הרהיטים והתמונות שבביתנו שימשו כתפאורה לסרטים וסרטונים והתכונה בו הייתה רבה. החיים בביתנו בהחלט לא היו משעממים. 

בהיותי בת 19 הפיק אבי את הסרט "שני קוני למל" שבו ראה מצבת זיכרון לעיירה היהודית. בעיצומם של הצילומים הוא התמוטט באולפן בעקבות שטף דם חמור במוח, הובהל לבית החולים אסותא וכעבור שלושה ימים נפטר. זה היה הלם נוראי עבורי, עבור המשפחה הקרובה וכל חבריו ומכריו. אחרי שנתיים מכרנו את האולפנים.    

האהבה לסרטים ולצילום נשארה טבועה בי, ועד היום אני עוסקת בזה כתחביב, בשיתוף מלא עם בעלי יואל. אני מצלמת טיולים, אירועים משפחתיים, סרטוני מתנה לחברים בימי הולדת עגולים וכל דבר אחר שיש לנו בו עניין. ויואל ואני עורכים אותם ביחד. 

עירית תל-אביב בשיתוף עם יד ושם, הקימו פרויקט בשם "תיעוד ניצולים ארצי". שמטרתו לתעד ניצולי שואה תושבי תל-אביב, שעדיין לא תועדו בעבר. לי עצמי לא היה קשר אישי לשואה, מלבד בת דודה של אימי