מאגר סיפורי מורשת

אני והוריי

מאותה תקופה זכורה לי אפיזודה אחת מערב שבת. כל המשפחה ישבה בשקט, והמתינה שדודי יגמור את תפילתו. פתאום נפתחה הדלת ובעלת הבית הכניסה לחדרנו עז, זאת משום שהיה גשם בחוץ, ולא היה לה מקום אחר לשמור עליה. מיותר לתאר את תדהמתנו מה'אורחת' הבלתי קרואה שפלשה לחדרנו הצפוף בלאוו הכי בשתיים עשרה נפשות. במקרה אחר היה זה אולי מצחיק, אך לא בסיטואציה בה היינו. עד שלבסוף התפטרנו מה'אורחת' הזו.

למרות הצפיפות הייתה התחשבות מאוד יפה האחד בשני, וחיינו מאוד בשלום ובאחווה. אחיה של אמא קלמן, שמצא עבודה טובה והשתכר יפה, כלכל את כל המשפחה. אמי תפרה סינרים מסדינים שהבאנו אתנו. היא רקמה עליהם רקמה מאוד יפה, והלכה למוכרם בכפרי הסביבה עם אחד מבני המשפחה. תמורתם קבלה אוכל כמו חמאה, ביצים ועוד.

אחת מדודותיי הייתה הטבחית בביתנו. המומחיות של טבחיות באותה תקופה ושלה במיוחד הייתה לעשות משום דבר משהו. זאת משום שלפעמים לא היה אפילו מספיק קמח ללחם. היא הצליחה ליצור במקום לחם מין מאפה העשוי מעשבים חמוצים הראויים למאכל אדם, ומזה שבענו. בכל זאת רעבנו ללחם דווקא, ולכן כשראיתי שאריות של לחם, הייתי מתחלקת בהן עם בן דודי ליפא קליין. הוא נהג כמוני, והתחלק איתי כשהוא מצא חתיכות לחם.

ליפא קליין היה חברי ומורי הוא היה מספר לי סיפורי חומש שהיה לומד עם אביו. אני זוכרת שהיה לנו ספר על חומש בראשית עם תמונות מאוד יפות, שכנראה אביו של ליפא הביא מאוסטריה (כי ברוסיה בוודאי לא היו ספרים כאלה). אהבנו כל-כך להסתכל בתמונות עד כדי כך שישנה תמונה אחת אותה אני זוכרת עד היום – תמונה של משה בתיבה.

חברות לא היו לי, ולשום בית ספר לא הלכתי. ככה התנהלו חיי עד שעברנו למקום יותר מרכזי, ששם כבר היה בית-ספר בו למדתי. בכיתה אחת למדו יחד שתי כתות א' וב'. לא השתמשנו במחברות, משום שהיה מחסור בנייר. כשרציתי להתאמן בכתיבה, כתבתי על פסי נייר לבנים של עיתון.

המלחמה, שתחילה חשבנו שלא תימשך זמן רב נמשכה ונמשכה. בעקבות כך החיים נהיו יותר ויותר קשים. למרות הקשיים, ה' לא הסיר חסדו מאתנו, וכל קבוצת החסידים הצליחה להגיע לאוזבקיסטן שבדרום ברית המועצות. כל משפחה ודרכה. משפחתי עברה לגור בעיר טשקנט, משום שאח אמי – ישראל שלח לנו משם כרטיסים לנסיעה ברכבת.

התרבות בעיר זו הייתה זרה ומשונה לי מצד יושבי המקום שהיו מוסלמים. אני זוכרת שראיתי אישה עם רעלה שחורה על פניה, גברים שעל ראשם ש'למה (כפיה) ועוד. בניגוד לתופעות אלו היו שם גם הרבה יהודים ואף רבים מהם שומרי מצוות. הדוד שהביאנו לטשקנט עבד עם יהודי בשם זלמן סודקביץ' שגר שם עם משפחתו. יהודי יקר זה היה נותן אוכל לאנשים נזקקים. לימים גר בכפר חב"ד שנים רבות.

אמי ואנשים נוספים מהמשפחה עבדו בייצור גרביים. עיסוק זה היה כרוך בעבודה רבה: צביעת הגרביים, בדיקת איכותם שיהיו ללא פגמים, וסידורם בזוגות. העבודה הייתה אין סופית וללא מנוחה. כל העבודה נעשתה בבית כדי שנוכל לשמור שבת.

בטשקנט היה בית-ספר טוב, אך היו לי פערים לימודיים גדולים, משום ששנים לא למדתי בבית ספר. אימי לקחה בשבילי מורה פרטית, שלימדה אותי כמה חודשים, ולאחר מכן נכנסתי ישר לכתה ג'. כבר בהתחלה הייתי מהתלמידות הטובות, הצלחה שהתעצמה ב"ה, עד כדי שאחר כך שהתקבלתי ללימודים גבוהים באוניברסיטה בלי בחינות כניסה.

בשנת 1945 נגמרה המלחמה, אך אבי עדיין לא חזר. ואמי הייתה מאוד שבורה, והתרכזה במטרת חייה לגדל אותי. הורי אבי גרו בזמן המלחמה בפולטובה. כשכבשו הגרמנים את פולטובה סופם היה כמו שאר היהודים שהיו גרים שם, לצערנו. שנים רבות לאחר מכן נכדי חיימקה היה באוקרינה ב'בבי-יער' במקום בו קבורים הרבה קורבנות של הנאצים. חזותו היתה חזות של בחור חסידי עם כובע וחליפה. הרבה מהאנשים שביקרו שם צילמו אותו. חזות המציינת את הניצחון האמיתי שלנו על הנאצים ימ"ש.

כאמור, התקבלתי ללימודים באוניברסיטה ללא בחינות כניסה. למדתי כלכלה, אך בפועל עבדתי בתחום זה רק זמן מועט, משום שנשאתי לר' מרדכי קוזלינר, שבא במיוחד לטשקנט מצ'ירנוביץ שבאוקרינה בשביל להכיר אותי. הוא היה בחור יפה, חכם ותלמיד חכם. לא חשבתי שאזכה לחתן כזה, משום שבאותה תקופה לא היו הרבה בחורים חרדים ואף תלמידי חכמים. חלק מחברותיי אף נישאו לגויים ה' ישמרנו.

גרנו בדירה בעלת שני חדרים: סלון וחדר שינה להורים ולילדים יחד, ובהמשך גם חדרם של אמי וסבתי. בדירה קטנטונת זו נולדו לי ילדי: חיה, שרה, שיינא ודובה. הייתי עקרת בית. ילדי לא הלכו לא לגן ולא לבית-הספר בגלל בעיות כשרות ושמירת שבת. לימדתי אותם בעצמי. קניתי להם משחקים וספרים ועוד דברים להעשרה.

בהמשך עברנו דירה, ושם נולד לי בן – אברהם על שם אבי. בעודו תינוק רך הייתה רעידת אדמה בטשקנט, ולא יכולנו להישאר בביתנו מחשש למפולות, ולכן גרנו באוהל. ברור שלא יכולנו לגור בתנאים כאלו זמן רב, ואני והילדים נסענו לסמרקנד, מקום מגורי הורי בעלי – סבתא ציפא וסבא חיים זלמן. בשלב מאוחר יותר שיקמה הממשלה את ההריסות בטשקנט, וקבלנו בית חדש במקום ביתנו שנהרס אחרי רעידת האדמה. בדירה החדשה נולדו לי תאומות רחל מרים ורבקה.

באותה תקופה היה קושי גדול בהשגת מזון כשר. תנאי החיים לא אפשרו את ה'פינוקים' של היום: מכונת כביסה, כלים חד פעמיים או אפילו עגלת תאומים. הדירה שבה גרנו הייתה רחוקה מהמרכז בו גרו יהודים שומרי מצוות. גם קרובותיי גרו רחוק. בכל זאת לפעמים התאספנו לתפילה במניין בשבת ואף לעשיית קידוש.

משפחה כמו שלי נחשבה למשפחה גדולה מאוד ברוסיה של אותם ימים. דבר שנתפס כלא מודרני, ואף שכנים העירו לנו על כך. כתגובה לדיבוריהם ענה להם בעלי: "וכי ילדינו גרועים יותר מילדים אחרים?" ברור שבטענו נסתתמו טענותיהם, לפי שילדינו היו באמת מאוד טובים ומחונכים.

במקום מגורנו החדש, ש'ילענזר, בתי הגדולה חיה הלכה לבית-ספר. הכנסתה לבית הספר הייתה מורכבת, ועל כך עלינו להודות לה'. עם הכנסתה של בתי השנייה – שרה כבר היה יותר קל, וב"ה בתי השלישית  – דובה למדה כבר בבית ספר בארץ (בית הספר בו לומדת נכדתי איתה אני כותבת את סיפור חיי).

בבית-הספר שברוסיה שבו למדו ילדותיי כמובן שלא למדו מקצועות קודש ולא היסטוריה יהודית, ולא התעסקו בשום דבר שריח יהדות נודף ממנו. הן לא זכו להשתתף במסיבות של החגים היהודיים. כשראיתי פה בארץ את החגיגות בחגים היהודיים, את התחפושות בפורים ועוד, חשתי שילדותיי הפסידו בגדול מצד אחד, אך מצד שני הרוויחו עולם מלא במסירות הנפש ברוסיה הקומוניסטית.

בעלי עבד בעשיית לוחות זיהוי של ברזל לצרכים של בית החרושת. המשכורת לא הייתה כל כך גדולה אבל הסתדרנו בזכות חבילות בגדים שקיבלנו מחו"ל, אותם מכרנו והשלמנו את הכנסתנו.

מעבר לעבודתו עסק בעלי בעבודה ציבורית סודית ומסוכנת – באיסוף כתבי חסידות ומשלוחם לחו"ל כשהתאפשר ובחינוך ילדי ישראל על טהרת הקודש, הוא דאג לתחזוקת המקווה ועוד. ביתנו היה כעין "בית-חב"ד": חלוקת מצה בפסח, כתובת לברור תאריכי 'יארצייט' (יום השנה) של ההורים וכד'.

עוד לפני נישואינו, בעלי אמר לי שהוא רוצה לנסוע מחוץ לרוסיה בהזדמנות הראשונה, אך דבר זה לא היה נראה ריאלי, כי שערי ברית המועצות היו נעולים לגמרי באותו הזמן. רק לאחר שנים, כשנוצר סדק בחומותיה של ברית המועצות התחלנו לפעול בעניין. במשך שבע שנים (!) הגשנו בקשות ליציאה, עד שלבסוף ב"ה קיבלנו את רישיון היציאה המיוחל, לא סיפרתי מיד לבעלי, משום שחששתי שבשורה פתאומית כזאת תפגע בבריאותו, ותפגע בהתארגנותנו לנסיעה. הנסיעה הייתה מסוכנת בפני עצמה, אך ב"ה עלינו לארץ ישראל בקיץ 1971.

קבלו את פנינו בארץ מאוד יפה – בשירים וריקודים. בעלי החזיק בידיו ספר תורה. קבלנו מפתחות לדירה בשכונת נחלת הר חב"ד שבקרית מלאכי – שכונה אותה הקים הרבי מליובאוויטש על שם אימו הרבנית חנה. הייתי מאושרת שיש לנו דירה משלנו, כי להתארח עם משפחה גדולה כשלי אצל מישהו לא היה שייך.

נחלת הר חב"ד הייתה שכונה בחיתוליה. מקום קטן ללא הרבה מוסדות כפי שכיום יש בה. לבית-הכנסת הלכנו רחוק מחוץ לשכונה, כמרפאה שמשו חדרים בדירה בבניין מגורים. למרות זאת היינו מאושרים, כי ידענו שבמקום זה מתחילים חיים חדשים.

בנותיי הקטנות הלכו למעון, בני אברמ'קה הלך לחיידר, שהיה באותו בנין בו גרנו, והבנות חיה שרה ושינא דובה הלכו לבית-ספר חב"ד. הן לא ידעו עברית ומורותיהן לא ידעו רוסית, אך גם בזה ה' עזר, וב"ה הצליחו לגשר על הפערים, וכיום הן עסוקות בחינוך ילדי עולים חדשים.

כשבאנו ארצה בהזדמנות הראשונה בעלי טס כמובן לניו-יורק לרבי מליובאוויטש. ביחידות אצל הרבי הורה לו הרבי להקים את ישיבת "תומכי תמימים" עבור עולי רוסיה. בנוסף אמר הרבי לבעלי שגם אני אגיע ליחידות, ואף הורה לו לקנות מתנות עבורי.

כעבור זמן נסעתי עם קבוצת נשי חב"ד מנחלת הר חב"ד לרבי. השתתפתי בהוראת הרבי בכנס נשי חב"ד שהתקיים באותו הזמן במיאמי שבפלורידה. התבקשתי לדבר בפני הנשים. למרות שלא תכננתי דיברתי באידיש כי אנגלית לא ידעתי. בחזרתנו מהכנס אמרו לנו שהרבי רוצה שניכנס אליו ליחידות למרות שהיתה שעת לילה מאוחרת.

מאוד התרגשתי כי זו הייתה הפעם הראשונה בחיי לזכות לראות את הרבי. כל זמן ההמתנה אמרתי תהילים. מי שראה אותי אמר שהייתי חיוורת כסיד. כשנכנסתי ליחידות, וראיתי את העיניים של הרבי, שהביטו בי במבט טוב נרגעתי. הרבי שאל אותי "איך היה בכנס?" עניתי לו שהשתדלתי לדבר ככל יכולתי באופן שישפיע לטובה על האחרים, אך איני יודעת כיצד השפיעו דברי. הרבי חייך ואמר שעכשיו אי אפשר באמת לדעת. בנוסף הרבי הורה לי לתרגם רעיונות מליקוטי שיחות מאידיש לרוסית. הוא אמר לי שגם בנות המשפחה יבואו ליחידות. חזרתי הביתה, ואחרי זמן מה נסעה גם בתנו חיה לרבי.

בנחלת הר חב"ד בעלי ייסד את ישיבת תומכי תמימים לעולי רוסיה כדברי הרבי, ואני עבדתי בעבודה קהילתית.

זכינו בילד נוסף – בננו הקטן – שמואל אלעזר. לפני כארבע עשרה שנים נפטר בעלי ז"ל, ואני חיה עם בני זה וכלתי שיחי'. ב"ה כל ילדי נשואים, ואני זוכה לרוות מהם רוב נחת יהודי חסידי. מהם ומנכדיי ואף מניניי שיחיו.