מאגר סיפורי מורשת

שמי לינה אייזנשטיין לבית ויסברוד.

נולדתי בשנת 1936 במוסקבה שבברית המועצות – רוסיה. בילדותי, פרצה המלחמה, מלחמת העולם השנייה, נאלצנו לברוח ממוסקבה למקום אחר ומרוחק, כדי להתרחק מאזור המלחמה. היה זה בחורף הקר והקפוא. שם הלכתי לגן ילדים שהיה במרחק של לפחות 5 ק"מ מהמקום בו גרנו זמנית, זה היה מרחק גדול בשבילי, הייתי רק ילדה צעירה בת 5 וחצי.

יום אחד עם סיום יום הלימודים בגן, חיכיתי לאמי שתגיע להחזיר אותי הביתה כמידי יום, אך אימא לא הגיעה לקחת אותי. מאוחר יותר  התברר לי שהיא לא הרגישה טוב, אבל אז לא ידעתי מדוע אמי לא באה, ולא היה מי שייקח אותי הביתה.

הגננת לא חשבה הרבה והחליטה לשלוח אותי לבד לביתי, אל תשכחו שזה היה מאוד רחוק! היה קפוא בחוץ, הכל היה מכוסה שלג וכמעט התחיל להחשיך, אך לא הייתה לי ברירה לבשתי מעיל ויצאתי לדרך, לבד!! כל הדרך לבית בכיתי מרוב פחד!

מרחוק התחלתי לראות אורות מנצנצים, וחשבתי בתור ילדה קטנה שאלו זאבים. נבהלתי נורא אך המשכתי ללכת בבכי תמרורים, כי לא הייתה לי ברירה אחר. פתאום עברה שם אישה טובה ושאלה אותי: "ילדה למה את בוכה"? היא סגרה לי את המעיל יותר טוב וסידרה לי את כובע הפרווה שעל ראשי והראתה לי את הכיוון לאן להמשיך ללכת הביתה. המשכתי ללכת מתוך בכי עד שראיתי מרחוק את הבית. דלת הבית הייתה פתוחה. ראיתי את אימא מציצה מידי פעם לראות אם מישהו מגיע.

שמחתי לראות סוף סוף את אימא!

אימא הסבירה לי שהיא לא יכלה לבוא ולקחת אותי כי היא ממש לא הרגישה טוב. בתקופה ההיא גרתי בבית הזה רק עם אימא, כי אבא גויס להילחם בחזית נגד הגרמנים, ושאר אחיי הגדולים ממני היו במוסד לילדים בעיר אחרת. לכן לא היה גם  מי שייקח אותי מהגן.

את החוויה הזאת – הפחד שהיה לי אז אני זוכרת לכל החיים!!

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי".