מאגר סיפורי מורשת

זכרונותיה של סבתא אילנה גנות

הבית שלנו נבנה על ידי סבא שלי אשר, אבא של אבא שגם הוא נולד בחיפה כמוני, בשכונה מעורבת של יהודים וערבים. סבא אשר נולד בצפת והיה דור שביעי בארץ! באותו בנין גרנו כל המשפחה, שתי בנות דודות שלי וגם שתי דודות…

חיינו בלי טלפון, בלי סלולרי, בלי מכונית ובלי מחשב נייח או נייד… אבל היו הרבה משחקי רחוב, שהאהוב עלי ביותר היה קלאס. ציירנו ברחוב לוח משבצות עם 10 מספרים, מצאנו אבן שטוחה שכל אחד שמר לעצמו ודילגנו ממשבצת למשבצת עם הזזת האבן. כשגמרנו את השעורים (והיו הרבה!) יצאנו החוצה לשחק ברחוב מתחת לבית.

לעולם לא הרגשתי שעמום בעיקר כשמול הבניין שלנו הייתה ספרית "השכלה", בה החלפתי ספרים בקצב מסחרר (כמעט שני ספרים בשבוע) חוץ מהסופרים הקלאסיים כמו ז'ול וורן ואריך קסטנר היו גם סאגות ארוכות בהם תיארו תולדות משפחה אחת שעברה מלחמות ותהפוכות שונות, כך שהיו מספר כרכים לקרא והכל עשיתי בכיף.

לביה"ס הריאלי הייתי הולכת ברגל והתגאיתי בתלבושת האחידה שלנו – שמלה בצבע תכלת עם שרוולים תפוחים וסמל ביה"ס על כיס ימני בו כתוב "והצנע לכת". עד היום נראה לי שתלבושת אחידה משווה בין כולם מכל הבחינות.

הכניסה לכיתות הייתה מלווה בשיר פטריוטי בשם "נבנה ארצנו ארץ מולדת, כי לנו לנו ארץ זאת" וכשהמורה נכנס לכיתה כל התלמידים קמו ונעמדו ועד שהמורה לא שחרר אותנו נשארנו לעמוד… בזמן הלימודים היה שקט מוחלט וכאשר תלמיד פטפט עם חברו, העונש היה לעמוד בפינה עם הגב לתלמידים…המורה הכי מפחיד היה המורה יוסף שהיה קפדן ואף פעם לא חייך ומה רבה הייתה הפתעתי כאשר בזמן שהקראתי שיר הוא מחה דמעה מעינו…

היה לי מזל גדול עם מורים מדהימים כל אחד בתחומו, שעוררו בי סקרנות וצמא ללמוד. מנהל בית הספר שהיה מוזיקאי עם קול באס, עבר על תווי שירים שכתבתי בעצמי ועודד אותי ללמוד מוזיקה, שעד היום היא התחביב העיקרי שלי.

היו מעט מאוד מותרות, האוכל היה צנוע, הייתה משמעת יותר חמורה והיה כבוד רב להורים. בילדותי לא ידעתי מה זה מסעדות חוץ מ"תנובה" שם אפשר היה לאכול פירה עם יוגורט, אבל לעומת זאת היה ברחוב שלי בית קולנוע בשם "אורה", שהיום לא קיים יותר ושם הסריטו סרטים מתקתקים ללא אלימות ועם הרבה מוזיקה. אחד העיסוקים שלי שהיום ניראה הזוי, היה להאזין לתסכיתים ברדיו של סיפורי הרפתקאות בהמשכים…

מאחר ושני הוריי עבדו גרה אתנו במשך 7 שנים בחורה ערבייה בשם סמייה ובכל יום שישי באו חברות שלה ויחד לימדו אותנו לדבר בערבית.

סבא דוד, שנולד בחיפה בשכונה מעורבת היה דור שביעי בארץ שמקורו בצפת. הוא למד בבית ספר אליאנס שהתרכז בשפה הצרפתית, שהייתה אז מאוד פופולרית, ויש לשער שילדותו הייתה שונה מאוד גם מילדותי שלי.

כשסבתא רבתא אסתר התאלמנה בגיל מאוד מבוגר היא באה לגור אצלנו עם בנה וכלתה, דבר שמאוד יוצא דופן היום, כשהזקנים עוברים לבתי אבות או שחיים בביתם עם עובד זר. הנוהג הזה של מגורים אצל הילדים  נהוג עד היום, אצל העלייה הרוסית ובטח ניראה מוזר לדור הצעיר בארץ. אני למדתי בדרך ישירה כיבוד ההורים דרך הורי ומאוד הערכתי את אמא שלי ואת אבי שנתנו בית לסבתא רבתא שלי. הערכים האלה של כיבוד הורים, של כבוד למורים ושל צניעות היו לי מאוד חשובים ואני מאוד מקווה להנחיל את זה לנכדים שלי, ואם אצליח – גם לנינים שלי…

קשה לומר באופן חד משמעי איזו תקופה הייתה "יפה" יותר או "טובה" יותר, אבל בלי ספק יש שוני רב באורח החיים שהתרחש די מהר, תוך כ-50 שנה…

ענבל הסתקרנה מהסיפור שלי על ילדותי שנראה לה אכן שונה מאד. כילדה ש"נולדה" בדור שבו הטכנולוגיה מתפתחת בקצב ענק, קשה לדמיין חברות שלא דרך שיחות וואטצאפ או טלפון נייד או חיים בלי תכניות בטלוויזיה או מכונית ונהג צמוד… ולא מדובר מבחינת ענבל בפינוק יתר או בסממני עושר רב, כי לכל הילדים בסביבה הקרובה וגם הרחוקה יש חיים דומים.

נראה שהיום להורים יש יותר פיקוח על ילדיהם הודות לטכנולוגיה ויש להם גם עזרים למנוע מהילדים לראות טכניים לא ראויים בטלוויזיה ובסלולרי. ענבל נהנית מהתקשורת הפתוחה ומהקלות בה אפשר לקבוע או לבטל פגישות, אבל די מוטרדת מההתפתחות הטכנולוגיה והרובוטיקה שמא בקרוב יחליפו רובוטים את בני האדם, מקצועות רבים יהיו מיותרים, ובני האדם עוד בסופו של דבר ישרתי את הרובוטים ויהיה שפע זמן פנוי שלא יהיה מה לעשות בו…

מבחינת הביטחון והבטיחות בחיים נראה לי שכמו שהילדות והבגרות שלי היו בצל מלחמות (מלחמת קדש, מלחמת ששת הימים ויום כיפור, מלחמת המפרץ, מלחמות לבנון ועזה וכו' …) החיים היום הם בצל הטרור המקומי והעולמי שהולך וגובר ועם התקשורת העולמית יש לו חשיפה יומיומית.

לסיכום, ניתן להתרפק על סיפורי העבר של סבתא ולקוות שאורח החיים הנוכחי יישאר כמות שהוא עם כל היתרונות ושעם ההתפתחות הטכנולוגית נלמד להיות יותר חכמים, יותר הוגנים, יותר מתחשבים באנשים שיש להם פחות אפשרויות, שנצליח לנצח את האלימות וללכת בדרכי שלום  ולשמר את הערכים הישנים והטובים.

הזוית האישית

ענבל: סבתא אילנה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי עם אמיר ברוש, בשנת 2016 והם העלו יחד את סיפורה. קישור לסיפור שפורסם "חיים בצל המטוסים".