מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בארץ  ישראל, שנה לאחר קום המדינה. הוריי, שנקראו יצחק וז'ניה, עלו שנה לפני כן מפולין, כי ראו בישראל כמקום לחיות ולגדל משפחה. רוב סביבת חבריי היו בנים להורים יוצאי השואה. לא ידעתי ולא הבנתי מה זו שואה בכלל.

היתה לי ילדות רגילה ביותר. עד אירוע מיוחד, שאותו לא אשכח לעולם וגרם לי להבין מה זה ילד לניצול שואה:

אני הייתי בכיתה ב' ולמדתי בביה"ס "ראשונים" בעיר בת ים. באחד הימים, כשחזרתי מביה"ס, שמעתי את אמי צועקת. השכנים הרחיקו אותי מהבית, ובאמצע היום, אבי הגיע הביתה, שזה דבר לא שגרתי בעליל. הצעקות שככו ורק לפנות ערב, שיחררו אותי השכנים להיכנס הביתה. ראיתי את אימי שוכבת במיטה רצוצה עד כלות. לא הסבירו לי ולא הבנתי מה גרם לאמא להגיע למצב זה וזה אירוע שגרם לי לטראומה איומה. זוהי אחת הצלקות שנשארו אצל אמי בעקבות השואה.

כך מבלי לספר לי ולאחי את אירועי השואה, ניסו הוריי להקים בית שלא מדבר על שואה: אירחו חברים, נסענו לטיולים וחגגנו חגים. ממרום גילי המופלג אני מבינה איזה כוחות נדרשו להורים אלה, כדי לבנות משפחה נורמטיבית ועל זה אני מודה להם.

לא דיברו איתי על השואה. כשגדלתי, הבנתי שבעצם אמי קיבלה התקף חרדה לנוכח זכרונות  העבר מהשואה. אני זוכרת שבבית ספר דיברו הרבה על השואה. האמת לאמיתה, הבנתי בדיוק מהי השואה כשהופיעו תמונות ממנה בטלוויזיה. עד היום אני לא מסוגלת לראות סרטי שואה, ביום השואה אני לא פותחת טלוויזיה וזה בגלל שמיד אני מחברת את מה שאני רואה ומה שעבר על אמי (אבי ניצל מאירועי השואה – משפחה פולניה החביאה אותו בביתה).

טיול שורשים

הייתי רוצה לספר שזכיתי לפני כ- 25 שנה לעשות טיול שורשים עם אמי (אבי כבר היה חולה במחלת הפרקנסון) ובטיול זה היינו הורים (כולם מאותה עיירה סבינצי'אן בפולין) וילדיהם. זה היה טיול מטלטל ביותר, עברנו דרך מסלול שההורים בנו מראש וכל אחד סיפר את זכרונותיו מהמקום שהיו בו. אני זוכרת שבשעות הלילה, כשההורים ישנו, התאספנו הדור הצעיר בפינה בבית המלון והעברנו אירועים בחיינו, של ילדים מדור שני לשואה. באותו טיול, אני ואמי מצאנו זמן לבקר את אותה משפחה פולנית, שהסתירה את אבי (רק ילדיהם של אלה שהסתירו את אבי נשארו) וגם השארנו להם כסף.

נעורים

כאמור גדלתי בבת ים. הייתי בגן "לאה", בית ספר יסודי "ראשונים" ותיכון, "חשמונאים".

נעורים של לימודים, תנועת נוער "צופים" וריקודי דיסקוטק. לצבא לא גויסתי – כי היה עודף בנות בצה"ל.

בגרות

כשסיימתי תיכון למדתי מזכירות רפואית, הצלחתי מאוד והגעתי למעמד של מנהלת סניף ובדיקות אולטרה סאונד. תוך כדי עבודה נישאתי לחיים בעלי ונולדו לנו שני ילדים בשם גיל ותמר.

הווה

היום ילדי בוגרים והורים לילדים ומהם יש לי חמישה נכדים.

הבכור עדי שהתגייס לפני כחודש לצבא ואחריו בסדר יורד עמית, נועה, עודד ויעל.

אני סבתא מאושרת עם זיכרונות תודה להוריי וזיכרונם לברכה ותקווה גדולה לעתיד.

הזוית האישית

מירה המספרת: התרגשתי ביותר מהסקרנות שהנכד הפגין ונוכח השאלות המסקרנות שהוא שאל.

עודד המתעד: נהניתי לכתוב את הסיפור ושמעתי דברים חדשים שעוד לא שמעתי.