מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבוקרשט שברומניה בשנת 1938.

כבר בגיל 4 שנים, נאלצו הורי להסתיר אותי ולהסתתר בעצמם מאימת השלטון ששיתף פעולה עם הנאצים ברדיפת היהודים והגלייתם למחנות הריכוז וההשמדה.

אין לי מושג כמה זמן חייתי במסתור, היות ומעולם לא דיברתי על כך עם הורי. כשהשאירו אותי לבד, לא אמרו לי דבר על סיבת הפרידה או על מה שצפוי.

זכור לי אירוע אחד שבו החליטו ל"אוורר" אותי ולקח ואותי לחנות קונדיטוריה. האישה שהייתה איתי נכנסה אל מאחורי החנות והשאירה אותי לבד. קצין גרמני שישב שם הסתכל עלי, ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות ואמר לי: את ילדה גרמניה, נכון? עניתי: לא. אני יהודייה. השיחה הייתה בגרמנית שזו שפת האם שלי. הקצין היה כל כך המום מתשובתי, שהוא הושיב אותי על ברכיו וניסה לפטם אותי במיני עוגות וממתקים.

מעולם לא הזהירו אותי שמסוכן להודות ביהדותי, להפך: הייתי חדורת הכרה במוצא שלי, לימדו אותי שירים בעברית עוד בהיותי תינוקת והייתי גאה בזהותי.

היות והורי גדלו כציונים נלהבים תמיד היה בהם הרצון לעלות לארץ ישראל. במשך שנים זה לא התאפשר מסיבות שלא היו תלויות בנו. בינתיים עברנו את מלחמת העולם השנייה, את כניסת הצבא הרוסי לרומניה ואת עליית השלטון ה"דמוקרטי".

בית הספר שבו למדתי ניסגר ועברתי לבית ספר קטן יותר, מרוחק יותר ובעל אופי מותאם יותר להנהגה הקומוניסטית. למשל: בימי ראשון בבוקר (היום החופשי) היינו חייבים להגיע לבית הספר ולצעוד ברגל קילומטרים עד לבית ספר אחר ושם להאזין לתוכנית רדיו מגמתית שנועדה לשטוף מוחות. הסבירו לנו שאם יש לנו רדיו בבית זה לא אותו הדבר מכיוון ש"נאזין לא נאזין" וחשוב מאוד שנספוג את האידיאולוגיה. באמצע שנת הלימודים ב-1950 קבלנו הודעה שעלינו להתייצב במשרד החוץ לדיון באישור יציאה מרומניה. האישור ניתן, ארזנו את כל מה שהיה מותר להוציא, מסרנו את מה שהיה אסור לקחת ,עזבנו את הבית ועלינו על אנייה לארץ.

כעבור שלושה ימי הפלגה ראינו מהסיפון את חוף חיפה ואת הר הכרמל. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד והציפיות היו בשמיים.

ירדנו בנמל הוכנסנו לצריף גדול ודבר ראשון רוססנו על הראש ובתוך הבגדים ב-DDT.

מהנמל הסיעו אותנו אל מחוץ לעיר חיפה למקום שנקרא "שער העלייה". במקום היו צריפים ואוהלים וכל אדם קיבל מיטה, מזרון, שמיכה, קערה, ספל וכף. התמקמנו בצריף בו שהו עשרות אנשים ברעש ומהומה. שהינו שם כשבוע, קיבלנו אוכל ממטבח מרכזי ונשלחנו ל"בית עולים" בעתלית.

מרגע ששמעתי שבארץ ישראל חוגגים בת מצווה לילדות בגיל 12, היה לי חלום שגם לי תהיה חגיגת בת מצווה. רצה הגורל שהגענו ארצה כחודש לפני יום הולדתי. אמנם לא היה לנו בית, וגם חברים לא היו לי, אולם חברים של הורי הפתיעו אותי וארחו בביתם חגיגה לכבודי עם כיבוד כיד המלך, מתנות וגם ילדים מהכיתה של בנם.

ברומניה קיבלתי שיעורים פרטיים בעברית. האמנתי לתומי שאני מסוגלת לקרוא, לכתוב ולדבר בעברית. גם אמי שבחו"ל למדה ב"שפה עבריה"(שם של בית ספר) האמינה שהיא יודעת עברית.

להפתעתנו, הסתבר שאומנם ידענו את ה-"א-ב", זמני הפועל וכו' אבל לא היו לנו כישורי דיבור ברחוב או יכולת קריאת כתב מחובר בכיתה.

שהינו כמה חודשים בבית העולים ועברנו לדירת חדר קטנטנה בתל אביב.

רחוב הרצל 101 ת"א (ביתי הראשון בישראל)

ילדה של שכנים בת גילי, הלכה איתי לעירייה לרשום אותי לבית הספר.

פקיד העירייה שאל אותי איזו כיתה סיימתי ברומניה, עניתי לו שכיתה ו' אבל לא היו לי תעודות שיוכיחו זאת. הפקיד אמר שהוא חייב לבחון אותי (הוא לא היה איש חינוך). הוא בחן אותי בחשבון ועברתי, הוא בחן אותי בעברית ועברתי ולבסוף הוא שאל אותי שאלה אחת: מי היה אחיו של אברהם אבינו? אמנם ידעתי מי היה אברהם אבינו וגם הרבה מסיפורי התורה והתנ"ך אבל לא ידעתי מי היה אחיו… הפקיד החליט שאצטרך לחזור וללמוד שוב את כיתה ו'.

כשהגעתי לבית הספר התקשיתי לקרוא את השאלות שהמורה רשם על הלוח וכמובן שגם לא יכולתי לעשות את שיעורי הבית. דוגמא אחת: "ספר את סיפורו של פליט שחוזר לבבל אחרי שהיה בארץ אודות חורבן ירושלים". אפילו כשהילדה של השכנים הסבירה לי את השאלה לא היה לי מושג כיצד אוכל לענות עליה.

אחרי היום הראשון בבית הספר חזרתי ואמרתי לאמי שלא אוכל ללמוד בבית ספר ושאסתפק להיות מתלמדת אצל תופרת. אמי הלכה לבית הספר, התייעצה עם המחנך ומצאו לי מורה מכיתה אחרת שהתנדב לעזור לי. תוך זמן קצר השגתי את החסר  והשתלבתי בלימודים.

מטבעי הייתי מאוד ביישנית. כשאנשים שלא הכרתי באו אל ביתנו הייתי מתחבאת כדי שלא יראו אותי. אבל בהגיעי לבית הספר בין הצברים והילדים הוותיקים הבנתי שעלי להתגבר על ביישנותי "הגלותית" ולפתח קצת מרפקים ועור עבה יותר.

עד סוף שנת הלימודים הראשונה התחריתי בהצלחה מול "מלכת הכיתה" על התפקיד הראשי בהצגת סוף השנה שהייתה מבוססת על סיפור "עץ המרפא".

למזלי, זכיתי למורים טובים מאוד שעזרו לי להשתלב בחברה וכן בתוכנית הלמודים. לא אשכח אותם לעולם!

עד סיום כיתה ח' השתפרתי מבחינת הלימודים וגם מבחינה חברתית אבל כשהמחנך אמר שהוא שולח אותי לבחינות 'סטיפנדיה' התפלאתי כי לא חשבתי שהעברית שלי טובה מספיק. המחנך אמר לי שמכיוון שאני טובה במתמטיקה ושהחשיבה שלי מסודרת לא תהיה לי בעיה לכתוב את החיבור שנדרש ואכן, עברתי את הבחינה בהצלחה ויכולתי ללכת לבית ספר תיכון.

באותה תקופה כל ילד סיים את כיתה ח' של בית ספר יסודי, אבל רק מעטים הלכו לבית ספר תיכון שהיה יקר מאוד מכיוון שלא היה חוק חינוך חובה. רבים מחברי ללימודים יצאו לעבודה ואילו אני התקבלי לבית ספר תיכון עירוני א' בתל אביב שהיה אז בית הספר הטוב ביותר בעיר. כמו כן, גם מורי בתיכון היו נהדרים ובלתי נשכחים!

אבי נקלט בעבודה כמנהל חשבונות של שלושה מושבים בנגב וחזר הביתה רק פעם בשבועיים היות ומחיר הנסיעה באוטובוס היה יקר. אמי עבדה במפעל ליצור מעילי גשם. החל בכיתה ז', ראיתי לי לחובה להרוויח כסף בעצמי. התחלתי לתת שרותי בייביסיטר ובכיתה ח' התחלתי לתת שיעורים פרטיים. עבודה זו אפשרה לי לשלם בעצמי עבור צרכי וגם לקנות מתנות להורי.

בחופש הגדול אחרי כיתה ח' נרשמתי לקורס הקלדה עיוורת במכונת כתיבה, כדי להתקבל לעבודה במשרד. בינתיים, הלכתי לעבוד בחנות מתנות ברחוב אלנבי. קיבלו אותי לעבודה בזכות שליטתי בשפות זרות. החנות מכרה בעיקר מזכרות, תכשיטים ובגדים רקומים לתיירים וידיעת שפות הייתה חיונית למכירות. כמובן שלא גיליתי לבעלי החנות שאני ממשיכה בלימודים בתיכון. זה היה הגיוני, כי כאמור רוב בני גילי יצאו לעבודה. הצלחתי מאוד במכירות, אולם חששתי שהורי ידרשו שאפסיק לעבוד כשיגלו שמידי בוקר אני מטאטאה את המדרכה לפני החנות…

כעבור שבוע אחד בלבד, נפרדתי מהחנות ומבעליה והתקבלתי לעבודה ב"משביר המרכזי". קיבלתי את תפקיד הארגון מחדש של המחסן הטכני של מחלקת הקירור. הרגשתי ממש בוגרת!

בשנת 54 זכינו לעבור לדירה שלנו בגבעתיים.

מאושרת עם אמא בחצר הבית החדש.

הבית היה ממוקם בגבול גבעתיים-יד אליהו בתוך מרחב של חולות. בית הספר היה ליד הקריה בתל אביב ובחורף האזור היה מוצף במים  (מה שהיום אזור הסינמטק ורחוב הארבעה). למזלי בקרבת ביתנו היה שיכון צבא קבע שם גר שמעון פרס וכשהוא יצא לעבודה במכוניתו תמיד הציע "טרמפ" למי שהלך בחולות. כשהזדמן לי לנסוע אתו זה חסך לי הליכה ארוכה ונסיעה בשני אוטובוסים כי הוא נסע לקריה.

בזמן הלימודים המשכתי לשמרטף וללמד ילדים. להכנת השיעורים שלי הגעתי רק בלילה.

הבייביסיטר של ילדי השכנים

בסיום כיתה ט' ה"קריירה" שלי עלתה דרגה. התקבלתי לעבודה בבנק דיסקונט. עבדתי כל הקיץ ובאמצע עברתי בין סניפים שונים.

בכל פעם שעזבתי עבודה, התחננו שלא אלך. הייתי עובדת מסורה וטובה.

נישאתי ל"צבר" ושתי המשפחות שלנו נספו בשואה. מסיבה זו חשוב היה לנו להוליד כמה שיותר ילדים. זכינו לגדל ארבעה ילדים, בנים ובנות ויש לנו שמונה נכדים.

סבא, סבתא ושמונת הנכדים

לסיכום, תמיד נשאתי באחריות, עבדתי והרווחתי כסף. בין יתר עיסוקי גם אהבתי מאוד סרטי קולנוע והלכתי לראותם לפחות פעם בשבוע.

עברה כחוט השני בחיי ההכרה שחשוב תמיד להסתגל למצבים חדשים ולהתחלות חדשות.

במהלך חיי הבנתי דבר אחד חשוב: אנחנו יהודים והמקום היחידי שבו יהודים יכולים לחיות הוא ארץ ישראל! חייתי 12 שנים ברומניה, 12 שנים בארצות הברית, טיילתי במקומות רבים בעולם ומסקנה זו רק מתחזקת אצלי מיום ליום!

ישראל שלנו

הזוית האישית

הנכד: היה לי מאוד מאוד כיף וכבר בהתחלה הרגשתי שהייתי חייב לבחור בך מכולם ולא טעיתי. מכל מפגש יצאתי שמח ומרוצה והרגשתי שכל פעם נפתחת יותר ויותר לדברים שאף פעם לא דיברת עליהם. רציתי לאחל לך רק טוב ושתמשיכי להיות סבתא מדהימה כמו שאת.

הסבתא: התהליך שעברנו היה חוויה מקרבת וקושרת בינינו והתגלית כמאזין קשוב ומבין בכל התחומים עליהם דיברנו. אני מאחלת לך חוויות מעשירות ומאושרות, מלאות תגליות וחידושים. אתה בן אדם שיודע לאהוב ואני מקווה שתהיה לך הרבה אהבה במשך חייך.