מאגר סיפורי מורשת

הקדמה

סבתא מספרת

נולדתי בשנת 1943, בירושלים בית חולים הדסה בהר הצופים. אמא זהבה נולדה בפולין והגיעה לארץ בגיל 16. אבא יצחק יליד הארץ דור חמישי. משפחתה של אימי עזבה את פולין לפני עליית הנאצים. הורים ו8 ילדים. שני האחים הבוגרים לא הורשו לעלות לארץ מכיוון שהבריטים ששלטו אז בארץ הגבילו את גיל הכניסה לישראל (פלסטינה) הגבילו את הגיל עד גיל 18 בלבד. שהי האחים הבוגרים שהיו בעלי משפחות חיה ואלי נספו במלחמה על ידי הנאצים. כאשר המשפחה הגיעה לארץ באוניית מעפילים השתכנו בישוב ליד חיפה ושמו קריית חרושת. סבי החליט לאחר זמן מה לעבור עם המשפחה לירושלים. הם ארזו את מעט הרכוש שהיה להם והגיעו לתחנת האוטובוס המובילה לירושלים. למזלם איחרו את האוטובוס הראשון שיצא בשבע בבוקר. רק לאחר מכן התברר שהאוטובוס הותקף על ידי מסתננים ערבים ורוב נוסעיו נרצחו. סבא אביה של אימי היה חרש ברזל ועבד קשה בפרנסת המשפחה. כולם התגייסו לעזרה.

אבי נולד בירושלים למשפחה דתית שהשתייכה לפלג של חבד. בגיל 16 עזב אבי את הישיבה וחזר בשאלה. הלך ללמוד אנגלית בבית ספר ברלין. צפה בסרטים, עיתונים, שמע מוזיקה, והשתדל להשלים את השכלתו.

הוריי נישאו בשנת 1942 וגרו בדירה שכורה.

ילדות בצל המנדט הבריטי ומלחמת השחרור

אני בצילום עם הוריי, זהבה ויצחק מנדלסון

נולדתי בהדסה הר הצופים בירושלים. באותה תקופה שלטו בארץ הבריטים.

זכורה לי סצנה בערך מגיל 4. אני עומדת בפתח הדלת וחייל בריטי מנפנף לי לשלום. אימי משכה אותי במהירות פנימה, ולימים הבנתי שהיה חשש ליצור קשר כלשהו עם חיילים בריטים.

כאשר הבריטים עזבו את הארץ, פרצה מלחמת השחרור. גרנו בשכונת ספר קרוב להר הצופים. כאשר המצב הורע והחלו הפגזות יומיומיות, נאלצנו לברוח למרכז העיר. הייתי ילדה קטנה וביום העזיבה חליתי באנגינה וחום גבוה, ברחנו לכיוון מרכז העיר דרך אזור מערות הסנהדרין, פגזים עפו מעל ראשינו בשלב מסוים הסתתרנו באחת המערות. לילה זה זכור לי כחוויה מאוד מפחידה. בשעות הבוקר הגענו לשכונת מאה שערים, שם התגוררו סבי וסבתי. הייתה אז תקופת הצנע. המדינה חילקה תלושי מזון, וכל משפחה נאלצה להסתפק בכמות מסוימת של מזון. זכור לי שאכלנו רוב הזמן לחם עם שמן ושום, במשך כל התקופה נמשכו ההפגזות ורוב הזמן שכבנו מתחת למיטות עם כריות על הראש.

לא היו גנים, לא התקיימו לימודים, והתנאים היו מאוד קשים. כאשר הייתה הפוגה במלחמה עברנו לשכונה אחרת לתקופה קצרה. שם התארגנה כיתת לימוד זמנית וכך התחלתי את הלימודים. לאחר שנה חזרנו לביתנו שניזוק קשות. המלחמה הסתיימה, ואז בן גוריון ראש הממשלה הראשון הכריז על הקמת מדינת ישראל. באותו ערב אלפי אנשים נהרו לרחובות ופצחו בריקודים ושירה. אימי ואני הגענו למרכז העיר והצטרפנו למעגלי הרוקדים. לא אשכח לעולם ערב מרגש זה, למרות שהייתי ילדה קטנה. החיים בתקופת הילדות היו מרתקים, לא הייתה טלוויזיה, וברדיו היו רק שתי תחנות, את רוב הזמן לאחר הלימודים בילינו, אני וחבריי במשחקים בחוץ. כמו 5 אבנים, משחקי חבל, מחניים, וקלאס. בגיל 8 התחלתי ללמוד נגינה בפסנתר. פעמיים בשבוע נסעתי למרכז העיר לקונסרבטוריון למוזיקה כדי לקבל שיעור. מכיוון שלא היה לנו בבית פסנתר נאלצתי לתרגל אצל שכנים. בשעות הפנאי האזנתי למוסיקה קלאסית מגיל צעיר, ועד היום זאת אהבתי הגדולה. את לימודיי היסודיים סיימתי בבית ספר למל. משם עברתי לגימנסיה העברית אחד המורים שזכורים לי מהגימנסיה הוא יהודה עמיחי שלימד אותנו שיעורי ספרות. היה מרתק.

בגיל 16 קרה לנו אסון, אבי נהרג בתאונת דרכים בדרך מירושלים לתל אביב. זאת הייתה טראומה גדולה מאוד, כאב גדול מאוד שלא עבר עד היום. עקב זאת עברנו לגור ברמת גן כדי להיות קרובים לסבי וסבתי מצד אימי.

לאחר סיום התיכון נרשמתי לבית ספר לאחיות בבית החולים בלינסון, שם עבדתי במחלקה כירורגית, אלה היו שנים של עבודה קשה אבל מלאת סיפוק, נאלצתי לעבוד בתורנויות בימים ובלילות.

נישאתי עם תום הלימודים נולדו לי ולבעלי שלושה ילדים, בן ושתי בנות. אמא שלך היא הבת השלישית, את נולדת לאחר שנתיים של נישואי הבת, זאת הייתה שמחה גדולה!

לאחר מספר שנים עברתי לבית החולים איכילוב בתל אביב, שם ניהלתי מרפאה אורולוגית, אלו היו שנים מאוד עמוסות, עבודה וגידול ילדים. במקביל התנדבתי לאגודת "אלי" – אגודה להגנת ילדים.

לאחר שנים רבות יצאתי לגמלאות, וכיום יש לי זמן לבלות עם נכדיי החמודים, ללכת לקונצרטים, תיאטרון, ונסיעות לחו"ל.

החוג האהוב עליי הוא טרום בכורה בסינמטק בתל אביב, בו מציגים סרטי איכות לפני הקרנתם ברחבי הארץ. לפני הקרנת הסרט מתקיימת הרצאה של מומחה לקולנוע.

הזוית האישית

חנה מור: המפגשים עם נכדתי גילי היו מאד מהנים. הרגשתי שתרמתי לה המון ידע והבנה על תקופת קום המדינה, מלחמת השיחרור והילדות שלי בירושלים הנצורה. לי היה מפגש נוסטלגי עם העבר שלי. יישר כח על הפרוייקט.

גילי: העבודה עם סבתא שלי הייתה מרתקת ומעניינת. מעניין לשמוע על עברה. למדתי הרבה על הקמת המדינה ועל דברים שהיא עברה, על מה שעשתה בחיים שלה. גיליתי עליה דברים חדשים והתמונות מראות אותה בזמנים אחרים ממה שאני מכירה אותה.