מאגר סיפורי מורשת

מקור השם הפרטי: הורי קראו לי מיכל, הם לא ידעו עברית ולא הכירו את התנ"ך, מכיוון שהשם היה נשמע להם יפה וקיוו שלא תהיה אפשרות לשם חיבה, על מנת שישתמשו בשם האמיתי. הם טעו, הרבה אנשים קוראים לי מיכ'לה. הורי היקים קראו לי מיכל במילעל, ולקח לי הרבה זמן להסביר להם שמיכל אומרים במילרע. הורי עצמם קראו לי בשם חיבה מיכל'שין.

שם המשפחה הקודם: מאוד רציתי לעברת את השם. ממש לא אהבתי את שם המשפחה שלנו כי הוא לא עברי ואפילו לא גרמני. סבא שלי (אבא של אבא) היה מאוד גאה בשם שלו ולא העזתי להציע לו לשנות את השם. בן דוד של אבי, בראשית שנות המדינה נשלח לחו"ל בתפקיד רשמי והחליף את השם לויתקון (מויטקובסקי). לאחר מות סבי כל צעירי המשפחה החליפו את השם לויתקון. ספרו לי שכאשר הייתי תינוקת הגיע פעם בחודש רופא ילדים מחדרה. כאשר הרופא, ד"ר מנצח, שמע את שם המשפחה של אמי הוא מאוד כעס עליה ודרש ממנה לעברת את השם. אמא נעלבה, השאירה אותי על המאזניים בחדר הטיפולים וביקשה מהאחות להביא אותי אליה ויותר לא בדק אותי רופא ילדים.

מקום הולדתי: אני ילידת פרדס חנה, נולדתי בבית יולדות בחדרה, ב 21 בספטמבר 1940. המיקום במשפחה הגרעינית: אני הבת הבכורה במשפחה הגרעינית והמורחבת, התחלתי את דור הצברים גם מצד אבי וגם מצד אמי. גם בתי סתוית התחילה דור חדש משני הצדדים. יש יתרון עצום בלהיות הראשון בדור. יש לי אח אחד, הוא צעיר ממני בשש שנים, אבל תמיד מתנהג כאילו שהוא הבכור. בתור ילדים רבנו (אני ואחי) מאוד, כיום אנחנו ביחסים נהדרים כולל הילדים והנכדים. אבי, שהיה הנפש התאומה שלי, היה כבד שמיעה ולכן לא דיבר עברית. רציתי לדבר איתו אבל לא הצלחתי. ציירנו הרבה ביחד. כשהייתי בת 12 הגיעו לארץ מכשירי שמיעה, אבא הרכיב מכשיר כזה ואני לחשתי מאחורי גבו: "אבא" הוא הסתובב ואמר לי בגרמנית: "מה ?" פרצתי בבכי מרוב התרגשות ושמחה שהוא שמע אותי קוראת לו. כאשר אבי התאלמן והיה בבית אבות בחיפה, יצאתי לפנסיה כדי להיות איתו. ישבתי בבית אבות יום יום משמונה בבוקר עד אחת בצהריים ודיברנו בלי סוף. כאשר אחת המטפלות אמרה שזה מוזר שבת מדברת כל-כך הרבה עם אביה, אמרתי שגם אם נחיה מאה שנים לא אגמור לדבר איתו.

תקופת הילדות: אבי למד בגרמניה בבית ספר מפורסם כדי להיות ארכיטקט פנים. השיטה הייתה שילוב של תיאוריה עם עבודה מעשית. כאשר אבי סיים את שלב הנגרות ועמד להתחיל את שלב הרפדות הוא נזרק מבית הספר, מכיוון שהיה יהודי. אבא עלה לארץ כנגר (היו שלושה תנאים שהיה צורך לפחות באחד מהם כדי אדם לעלות לארץ: 1. מקצוע נדרש  2. הכשרה חקלאית  3. כסף רב כדי לקנות *סרטיפיקט, כמה שנים אחר כך כסף גרמני לא הספיק והיו חייבים לעלות לארץ סחורה גרמנית.) להורי היה מגרש של כשניים ורבע דונם במושבה (פרדס חנה). בחלקו האחורי והגדול הייתה חורשת אקליפטוסים, בחלק הקדמי הייתה הנגרייה של אבי וחלק קטן ממנה הוסב לדירת מגורים. הדירה הייתה חדר גדול, חדר קטן, מטבחון, אמבט ושירותים משותפים. כאשר נולד אחי הדירה הייתה קטנה מדי וצפופה מדי. עם קום המדינה הוריי החליטו לעקור את עצי האקליפטוס ולבנות שם בית. לאבי היה עקרון; לא לקחת הלוואות. הוא חסך כסף לבניה. באותה תקופה, עזיבת הבריטים, היישוב היהודי הוצא מהלירה שטרלינג. הכסף שאבי חסך איבד את ערכו. כדי לבנות בית בתקופת הצנע היו זקוקים לאישורים מיוחדים לכל החומרים בנפרד. הבירוקרטיה הייתה בלתי נסבלת. את בת המצווה שלי חגגנו ילדי הכיתה על יסודות הבית החדש, את חנוכת הבית ערכנו כשמלאו לי 20 שנה. היות ואבא היה נגר הייתה לי בחצר "חנות" מעץ, מן דוכן גדול שבו שיחקנו חבריי ואני. לאחי הייתה מכונית עץ גדולה שבה יכלו לשבת יותר משני ילדים. אבא כמובן בנה לי גם בית בובות בו כל בלטה הייתה מנוקדת, ממש כמו המרצפות בבית. סבי, שהייתה לו חנות בת שלוש קומות בגרמניה הפסיד בארץ את רוב כספו, עסק בבובות משחק. הוא קיבל מסוחר אחד את גוף הבובה, שהיה עשוי מבד. מסוחר שני, ראשים שהיו עשויים מקרטון קשיח וצבוע. ומסוחר שלישי בגדים. סבא הרכיב את הבובות ומכר אותן לחנויות. אני נהניתי מאוד לבקר אצל סבא ולשחק עם עשרות בובות. רק כשמלאו לי עשר הגיעו בובות הפלסטיק הראשונות. לבובה האחרונה קראתי "אחרונה" והיא באמת הייתה האחרונה. הצעצוע היחיד שאני זוכרת את סופו היה בית הבובות אותו תרמתי לגן הילדים. המקום שאהבתי ביותר הייתה חורשת האקליפטוס מאחורי הבית. המקום היה מגודר. היה לי דמיון מפותח ביותר שהיה בשבילי גם ברכה וגם קללה. ברכה – כי הפכתי כילדה קטנה את החורשה לארץ גמדים ושיחקתי עם גמדים דמיוניים. היו אלו שעות נפלאות שאני זוכרת עד היום. הדמיון גם הפריע לי כי ראיתי בלילות מכשפות מפחידות שהפכו אותי לילדה פחדנית. כאשר הגיעו העולים החדשים, אחרי קום המדינה, שכרו הוריי עולה חדש מרוסיה, בשם מר כץ. אני זוכרת אותו כגבר גבוה וחזק. הוא הצליח לעקור כמעט את כל עצי האקליפטוס, מלבד מעץ ענק אחד אותו כרת ומרח זפת על הגזע. באותה התקופה גילינו שאם מדליקים ענף יבש ודק של אקליפטוס אפשר לעשן אותו כמו סיגריה, וכף הפכתי ל"ספקית" הסיגריות של בית הספר. יום אחד ראיתי את מר כץ הגברתן בוכה. "מה קרה לך?" שאלה אמי ביידיש. "הסוכנות לא שווה שום דבר, ביקשתי חלקת אדמה בפרדס חנה וקיבלתי שני דונם בכפר שמריהו, ובגלל זה אני כל-כך אומלל." "זה לא כל-כך נורא" אמרה אמא. "כפר שמריהו קרובה לתל אביב, אתה איכר מצוין תגדל עגבניות ותמכור אותן שם בשוק." (אמא עד היום לא סלחתי לך. יכולת להחליף עם מר כץ). סיפור אחר שאני זוכרת שקשור מאוד בחורשה שלנו והשפיע עלי מאוד, היה עוד לפני קום המדינה. בוקר אחד הלכתי לחורשה וראיתי את מנהל הבנק וסגנו קשורים לעצי האקליפטוס ופיהם חסומים, צרחתי בפחד ואמא הגיעה. כמובן, ששחררו את מר דנובסקי המנהל ואת מר יוציס סגנו, "מי עשה זאת?" חברי האצ"ל שהיו זקוקים לכסף מזומן נכנסו לבנק שכבר היה ריק מאנשים, העבירו בעזרת החשיכה את השניים לחורשה, ושדדו את כל הכסף. בקצה המושבה שלי, פרדס חנה, היו שני מחנות בריטים גדולים ביותר. המחנה מדרום הפך עם קום המדינה למחנה 80, המחנה מצפון הפך עם קום המדינה לבית עולים ענק, אחר כך למעברה ובימינו זהו אחד מבתי הזקנים הגדולים במדינה. הבריטים השפיעו מאוד על שנות ילדותי הראשונות. היו בריטים נחמדים שהתארחו גם בביתנו, והיו חיילים בלתי נסבלים. אחת הטראומות שאני זוכרת הייתה דריסה בכוונה של אזרחים, אני זוכרת מכרה זקנה שנדרסה בכוונה. גם את דודי חיים דרס נהג בכוונה והוא היה פצוע הרבה זמן. אבי סיפר לי שנהג בריטי ניסה לדרוס אותו והוא נצמד לעץ וכך מנע את האסון. בכל מוצאי שבת קנו לי גביע גלידה בבית קפה, "פינתי" (בית הקפה היחיד במושבה). כדי לקבל את הגלידה הייתי חייבת להתנהג למופת למשך כל השבוע. מדי מפעם אני זוכרת שאמא תפסה את ידי ואמרה: "בואי נחזור הביתה בריצה", "אבל מה עם הגלידה ?" שאלתי. "הביטי, יש שם חיילים שיכורים, אני אקנה לך את הגלידה מחר" אמרה אמא. אחד הזכרונות הטובים שיש לי מהבריטים קרה אחרי ששני אנשי אצ"ל מחופשים הצליחו להוליך שולל ולהוציא במרמה שתי שריוניות מהמחנה הצבאי מדרום למושבה. הבריטים הטילו עוצר על כל האזור. באותו יום בשעת אחרי הצהרים חזרנו אמא, אחי התינוק, קרובי משפחה ואני במונית מתל אביב. הבריטים עצרו את המונית והודיעו לנו שעלינו לחזור לפחות עד חדרה. אמא ניגשה למפקד והסבירה לו שהתינוק חייב להגיע הביתה והבת שלה לא מסוגלת לנסוע יותר (שנים סבלתי מבחילות בזמן נסיעות). המפקד הסתכל באחי הבלונדיני ובפניי החיוורות והחליט לעזור לנו. הוא קרא לשני חיילים, אחד נשא את המזוודה והשני לקח את אחי התינוק בידיו, וכך הגענו הביתה. יתר הנוסעים חזרו לתל אביב. אחת החוויות שאני זוכרת מאותה התקופה, הלכתי עם אבא וראיתי דגל מוזר, דגל לבן בעל שני פסים כחולים ובאמצע מגן דוד. בצד ימין של הדגל היה חתוך משולש. "מה זה?" שאלתי את אבא, דמעות עמדו בעיני אבי, "זה יהיה יום אחד הדגל של המדינה שלנו". "מה זו מדינה?" שאלתי. "הארץ תהיה שלנו". בכ"ט בנובמבר הייתי חולה. לעת ערב הגיעו אלינו חברים טובים של הוריי ואמרו: "אנחנו לא מסוגלים להקשיב לרדיו לבד, אנחנו רוצים להקשיב אתכם." "מה יהיה ברדיו?" שאלתי. "היום יחליטו אם תהיה לנו מדינה, היום יחליטו אם גם לנו תהיה ארץ משלנו." אמא אמרה לאבי החירש שהיא תיתן לו סימנים: ל-כן היא תרים את היד, ל-לא היא תוריד את היד, ולנמנעים היא תעביר את היד מצד לצד במאוזן. "את יכולה לשבת איתנו רק אם תהיי מאוד שקטה." אמרו לי. לא הבנתי את מה שאמרו ברדיו (זה היה באנגלית), אבל עקבתי אחרי תנועות היד של אמא ואחרי החיוכים שהחלו להופיע בפני המבוגרים. "יש! הצלחנו!" נשמעה צעקת שמחה בבית וגם בבתים אחרים בסביבה. במרכז המושבה הדליקו אורות ונשמעה מוזיקה, החברים של הוריי הודיעו שהם הולכים למרכז המושבה לשמוח עם כולם. "גם אני רוצה ללכת!". "את חולה", הסבירה לי אמא. "אסור לך לצאת מהבית". לא עזרו הדמעות והתחנונים, הוריי ואני נשארנו בבית. זו הייתה המחלה המרגיזה ביותר שהייתה לי. ביום העצמאות הראשון רצינו כמובן, לתלות דגל. אבא, שהיה נגר הכין את התורן הגבוה ביותר במושבה, אבל העיקר הוא כמובן הדגל. איך נשיג דגל ? באותם ימים אי אפשר היה לקנות דגל מבד (ופלסטיק אז עוד לא היה). אמא הציעה להכין דגל מניר, אבל אני התנגדתי. יש לי סדין לבן, אבל מאין אקח בד כחול ? באותו זמן כל קניה של טקסטיל דרשה נקודות מפנקס הנקודות שהוקצב לכל משפחה. לנו היה מחסור כרוני בנקודות כי אחי הקטן והשובב יורם קרע את בגדיו, ולמרות שאמא תקנה הכל במכונת תפירה היה צורך לקנות לו בגדים חדשים. הצעתי לגזור את אחד משני מכנסי ההתעמלות הכחולים שלי, וכך היה. אבא שהיו לו ידי זהב גזר פסים כחולים עבים ופסים דקים למגן הדוד. אמא תפרה בחריצות במכונה והרכיבה את הדגל. בבוקר, יורם ואני תלינו את הדגל. שמחנו מאוד, יש לנו מדינה ויש לנו דגל ישראל ! גלי העלייה הגדולים: בפרדס חנה היו שני מחנות צבא בריטים גדולים. מחנה אחד בדרום המושבה הפך למחנה 80, המחנה בצפון המושבה הפך לבית עולים. גלי העלייה היו כל-כך גדולים שהמחנה הגדול לא הספיק, ואז הקימו עיר אוהלים גדולה. בשנת 1950 ירד שלג כבד בכל הארץ. האוהלים התמוטטו והיה צורך דחוף למצוא פתרון לילדים. אנשי המושבה באו לבית העולים לקחת ילדים לבתים. תחילה, לקחו את הילדים שלתושבי המושבה הייתה שפה משותפת. לנו הייתה אז דירה קטנה מאוד ואמא לא רצתה לקחת ילד (אבל כאשר שמעה שנשארו ילדים ממש קפואים במחנה הלכה ולקחה ילד). נשארו רק ילדים שדיברו בשפות שאנשי המושבה לא ידעו. הילד היה בגיל שביני לבין יורם אחי. הילד סרב לאכול ואמא לקחה אותו למכולת מתוך תקווה ששם הוא יבחר מאכלים מוכרים. אמא יצאה לרחוב ושאלה עוברים ושבים אם הם יודעים לדבר בשפה שנשמעה לה כמו ערבית. אנשים דוברי ערבית ניסו לדבר עם הילד ואמרו לאמא שהוא מדבר בניב שהם לא מכירים. בבית ניסינו יורם ואני לשחק ולשמח את האורח, אבל ככל שהחשכה גברה הילד התחיל לבכות ולצרוח. הילד ממש הכחיל, ואמא המבוהלת הלכה בשלג להזמין מונית (היו אז בפרדס חנה שתי מוניות). אמא הלבישה את הילד במעיל היחיד של אחי ונסעה איתו בלילה בחזרה לבית העולים. אמא עמדה בפני דילמה החמורה; האם להשאיר לילד בקור העז את המעיל, או לקחת את המעיל בחזרה הביתה. ליורם היה רק מעיל אחד ולא היה שום סיכוי לקנות עוד מעיל כי הנקודות בפנקס אזלו. אמא חשבה על החורף הקר והארוך ועל יורם השובב בלי מעיל, ובהחלטה של רגע פשטה את המעיל מהילד. נהג המונית כעס מאוד על אמא ואמר לה כי רק "יקיות" (נשים שבאו מגרמניה) מסוגלות להיות חסרות לב. אמא לא ענתה. דמעות זלגו מעיניה.

יום אחד, הודיע לנו בחגיגיות מר רוזן, מנהל בית הספר היסודי כי מחר תגיע ילדה ניצולת שואה. שם הילדה היה רלי, היא הייתה אחיינית של משפחה במושבה. הוריה הספיקו להחביא אותה אצל חברה גויה לפני שנשלחו למחנה השמדה. הדודה הצליחה אחרי קום המדינה להביא את הילדה לארץ. רלי לא הייתה המקרה היחיד, אני יודעת על עוד שתי משפחות שאמצו ילדים יתומים ניצולי שואה. בכיתה שלי הייתה ילדה שהגיעה משם. בחורף, היא הגיעה לבושה בהרבה סוודרים (כי מעיל לא היה לה) והסוודרים לא התאימו בצבעים זה לזה. המורה אמרה לה: "איזה חוסר התאמת צבעים". קמתי, ורציתי לברוח מהכיתה. "מדוע קמת" שאלה אותי המורה בכעס. "אני לא יודעת" גמגמתי והתיישבתי. לאט לאט החלו לבנות בארץ שיכונים ולשם שיכנו את העולים, התהליך הזה לקח שנים. מורה בישראל השנייה: כחיילת, ביקשתי ללמד באזור ספר, למזלי ליד פרדס חנה היה בית ספר של יישובי אלונה (גבעת נילי, עמיקם ואביאל). האוטובוס שיצא מתחנה בפרדס חנה אסף אותי ואחר כך את המורות מתחנת הרכבת בבנימינה, ומשם נסע לאביאל וגבעת נילי לאסוף את התלמידים לבית הספר. בבית הספר לא היו מספיק חדרי כיתה, ואת כיתה א' ו-ב' מיקמו במרחק בבניינים עלובים. קיבלתי את כיתה ב'. הילדים ישבו בחוץ ושאלו אותי: "מי את?" אמרתי להם שאני המורה החדשה שלהם. הם הסתכלו עליי בחוסר אמון ואחד מהם אמר בלעג: "את? את ילדה! את תלכי הביתה!" זו הייתה התחלה קשה מאוד. הסתבר לי שלא הייתה להם מורה בכיתה א'. כולם חוץ מראובן לא ידעו לקרוא, לא ידעו חשבון וכתבו בכתב ראי. אמו של ראובן סרבה לשלוח אותו לבית הספר, ולמדה אותו בבית. בצר לי הפכתי את ראובן ל"מורה קטן" והוא ואני ניסינו בשנה אחת ללמוד גם את החומר של כיתה א' וגם את החומר של כיתה ב'. במלחמת יום כיפור, ראובן נפל. אחת החוויות הגדולות שהיו לי עם הילדים היה הטיול בתוך הצינורות של המוביל הארצי. ליד גבעת נילי חפרו והניחו צינורות ענקיים למוביל הארצי. טיילתי עם הילדים בתוך הצינורות ואמרתי להם שיזכרו טוב טוב את הטיול, כי בקרוב יזרמו מים שיביאו לפריחה בכל הארץ.

אחת הטעויות הגדולות שלי היה ביקור בית אצל התלמידה אסתר. היא גרה בגבעת נילי. הילדים ליוו אותי מבית לבית. התקרבתי לביתה של אסתר. "מה זה?" שאלתי בתדהמה. "המורה, את לא יודעת?" ענו לי, זוהי אנטנה של טלוויזיה. נכנסתי לבית, ריח איום ונורא קידם אותי. רצפה, לא הייתה, תרנגולות הסתובבו בכל הדירה הקטנה. אמא של אסתר ישבה על כורסא וראתה תכנית בטלוויזיה. באותו רגע הבנתי שמה שקובע את גורל הילדים באמת, זה סדר העדיפויות של המשפחה (בתחילת אותה השנה הצלחתי לתת לאסתר הקטנה ילקוט ישן ושלושה זוגות גרביים). היה לי בכיתה ילד שסבל כנראה מפיגור רציני והיה מקבל התקפים של תנועתיות יתר. הוצאתי אותו מהכיתה כדי להירגע. באחד הימים אמר לי המנהל: "תגידי לי תודה, הצלתי אותך." "ממה" שאלתי. "האבא של אותו הילד בא להכות אותך, והזהרתי אותו שלא ייגע בך לרעה" אמר המנהל. שוחחתי עם האבא והוא הסביר לי: "אם הילד מתנהג לא יפה תני לו מכה חזקה". והוא הראה לי על כיוון העורף, אבל אף פעם אל תוציאי אותו מהכיתה, כי זו בושה למשפחה. בכיתה, היה ילד חזק מאוד בשם אלי. אלי זלזל בי, הוא תמיד אמר: "את כמו ילדה, את חלשה". הבנתי שעליי לעשות מעשה דרסטי. נסעתי לחיפה לפגישה עם המפקח שלי, מר רוזן (שהיה מנהל בית הספר כאשר הייתי ילדה, וגם מורה שלי). סיפרתי לו על המצב ואמרתי שאני מבקשת את אישורו להכות את אלי במקל (הוא צדק, הייתה לי באמת יד חלשה). מר רוזן נדהם. "את?? מיכל? את תכי???" "אנסה זאת פעם אחת, אם לא אצליח אתפטר ואהיה חיילת מן השורה". כאשר אלי התחצף אליי, הכיתי אותו במקל (הרגשתי נורא, הרגשתי שאני כישלון חינוכי). אלי הסתכל עליי בתדהמה ואמר בחיוך: "המורה, את דווקא חזקה". סגרתי את המקל בארון, וכשהוא ניסה שוב להתחצף, שאלתי אותו אם הוא רוצה שאוציא את המקל. "לא אין צורך, אני יודע שאת המורה ואת חזקה". זו הייתה הפעם היחידה שהשתמשתי באלימות פיזית שהייתה כורח המציאות. גם אני לא התאמתי בהתחלה לתלמידיי. שאלתי את אחת התלמידות: "מה שמך?" והיא ענתה לי: "מלכה אוחנה". "אז איך את רוצה שאקרא לך; מלכה, או חנה?". "אמרתי לך !" התריסה. "שמי מלכה אוחנה". "אז באיזה שם פרטי את רוצה שאקרא לך, מלכה או חנה?". ילדי הכיתה פרצו בצחוק, "מה המורה, את לא יודעת שאוחנה זה שם משפחה ??". ניסיתי להתמקד בשלוש תקופות: בתקופת שלטון הבריטים בארץ ישראל, בגלי העלייה הגדולים ובשנתי הראשונה כמורה חיילת בישראל השנייה.

הזוית האישית

עילאי: העבודה עם מיכל הייתה מאוד מעניינת, מרגשת ומעצימה. למדתי המון על תקופת הבריטים בארץ ישראל עליה לא שמעתי הרבה סיפורים חיים ויחד עם זאת חוויתי חוויה מהנה בהקשבה לסיפוריה המרתקים של מיכל ותרומתה הגדולה לחינוך בארץ.

מיכל: העבודה עם עילאי זרמה בקלות וגרמה לי הנאה רבה. עילאי לימד אותי להשתמש באייפון וגיליתי שהוא מורה מלידה. הרגשתי כאילו אני עובדת עם נכד.