מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות בצל הורים ניצולי שואה

נכדתי אופק ואני בחדר מחשבים
אני בילדותי בחג הפורים
ילדות בשנות החמישים בצד המדינה הצעירה

שמי יונה אנוך, נולדתי בשנת 1952 ביפו להוריי, יוסף וציפורה גירשטיין. הוריי היו ניצולי שואה. בזמן פלישת הנאצים לפולין, אמי ציפורה שהתה אצל חברתה והכינה אתה שיעורים, הרחובות התמלאו בחיילים נאצים והיא לא יכלה לחזור הביתה וברחה יחד עם חברתה כדי למצוא מחסה. הן צעדו לכיוון רוסיה ומאז לא ראתה את בני משפחתה, לימים נודע לה שמשפחתה הוצאה להורג. כאשר הגיעה לארץ אני זוכרת כילדה שאמי כל הזמן הייתה מאזינה לתכנית ברדיו לחיפוש קרובים כדי לנסות לדלות מידע על בני המשפחה שאבדו. היא הצליחה למצוא את אחיה הבכור שהתגייס לצבא האדום, הוא שרד את המלחמה ונשאר ברוסיה.

הוריי יוסף וציפורה גירשטיין

תמונה 1

הוריי נפגשו באירופה באחת מתחנות הבריחה לכיוון ישראל. הם עלו לארץ בשנת 1947 כאשר אמי הייתה כבר בהריון עם אחותי הגדולה, פנינה, שנולדה עם קום המדינה. כאן בארץ, הגיעו לפניהם שני האחים של אבי, שעזרו להם מאוד בקליטה הראשונית.

בתחילת דרכם הם גרו בארץ אצל אחיו הגדול של אבא, דוד הרץ, בדירה קטנה ברחוב דיזינגוף. סבא החל לעבוד אצל אחיו הצעיר בנהיגה על טרקטור. לאחר כשנתיים קנו ההורים דירה ביפו ונולד להם תינוק נוסף בשם פנחס על שם סבא. הם שמחו שיש להם שני ילדים ובזה רצו להסתפק. אך הגורל רצה אחרת, בגיל שנה וחצי חלה פנחס בדיזינטריה (קלקול קיבה) הוא אושפז בבית חולים ולא שרד.

ההורים לא התייאשו ובזכות זאת נולדתי ונקראתי על שם סבא רבא יונה, סבא של אבי. הימים היו קשים בארץ, המצב התברואתי והתשתיות היו רעועות, לא הייתה אנטיביוטיקה ורבים מהתינוקות לא שרדו. מיד לאחר לידתי בבית היולדות דג'אני ביפו חליתי בשעלת והיה חשש לחיי. למזלנו הצליחו הרופאים להציל אותי, אבל מאז עטפו אותי "בצמר גפן" ושמרו על כל צעד ושעל. אסור היה לי לאכול ארטיק שמא אקבל כאב גרון, ולכן נהגו להמיס את הארטיק על הגז. אסור היה לי לצאת ללא מעיל וכובע שמא אקבל דלקת באוזניים. אין פלא שאמי הייתה מאוד חרדתית, כעוסה ומתוחה ברוב הפעמים. היא הייתה עקרת בית שבילתה את רוב זמנה בניקיונות.

אני בילדותי ביפו בשכונת "גן תמר"

תמונה 2

אני בגן הילדים

תמונה 3

אימא לא ידעה לבשל כיוון שבזמן השואה היא הייתה בסך הכל בת 14. אני תמיד שמחתי כאשר השכנה הפרסיה שלנו הזמינה אותי לאכול. אבא, לעומת זאת, ניסה לפצות אותנו בקניית ממתקים מבלי שאימא תראה ובקניית צעצועים חדשים. כשהייתי בגיל שנה עברנו להתגורר בדירה מרווחת יותר בקריית שלום, בדרום תל אביב. הדירה הייתה בבניין של ארבעה דיירים כאשר לכל משפחה גינה צמודה. נהגתי לבלות שעות רבות בגינה. היו בה עצי פרי כמו שסק, רימון גויאבה ועוד. לא היה לנו מקרר ונאלצנו לקנות גוש קרח מהעגלון שעבר ברחוב. הייתה לי בובה עשויה מסמרטוטים. בשלב מסוים מאוד רציתי כלב ואימא סירבה, למרות שאבא תמך. הפשרה הייתה שאבא יבנה מלונה בחצר והכלב לא יורשה להיכנס הביתה. נקשרתי מאוד לכלבה שהביא לי אבא, שמה היה דיאנה, עד שיום אחד היא נגנבה. הייתי באבל ממושך עליה. נהגנו לבלות הרבה מחוץ לבית במשחקי רחוב כמו מחבואים, חמור חדש, קפיצה על חבל, קלאס, חמש אבנים ועוד. הפרש של ארבע וחצי שנים הבדיל ביני לבין אחותי וזה גרם לחוסר קשר רציף. היום אנחנו בקשר מצויין.

אני הוריי ואחותי הגדולה

תמונה 4

בשלב מאוחר יותר הצטרפתי לתנועת הנוער של "התנועה המאוחדת". הרבה שכנועים נדרשו כדי שאימא תסכים שאצא לטיולים של תנועת הנוער. כל קיץ היינו מוזמנים לאחד מהקיבוצים כדי לעזור בקטיף.

למדתי בבית הספר "רמז", בקריית שלום עד כיתה ו'. בכיתה א' נערך טקס לקבלת המקראה הראשונה ללימוד הקריאה. למורה הראשונה שלי קראו שולמית. הייתי שמאלית והמורה שולמית נהגה לתת לי מכות עם סרגל על היד כדי שאחליף את העיפרון ליד ימין. זה לא עזר לה ונשארתי עד היום שמאלית.

אני בכיתה א' עם המורה שולמית

תמונה 5

במיוחד אהבנו את חג הפורים: לא היו חנויות שמכרו תחפושות, האימהות היו תופרות בעצמן את התחפושות. לדוגמא: רקדנית, פרח, ליצן ועוד. נהגו להעביר תחפושת ממשפחה למשפחה. היו כאלה שהמציאו תחפושות מקוריות, וכל ההכנה של התחפושת נעשתה באופן עצמאי. למשל, תחפושת של שום דבר: מצד אחד נעצו שיני שום ומצד שני הדביקו עיתון "דבר", שהיה נפוץ באותם ימים.

אני ואחותי פנינה בחג הפורים

תמונה 6

פעם, הייתה עדלאידע מרכזית בכל עיר עם בובות מהתנ"ך כמו אברהם אבינו ומשה רבינו. או שהיו בובות ממגילת אסתר כמו אסתר המלכה ומרדכי. בתל אביב הייתה עדלאידע מאוד ידועה, חיכינו לה שעות על המדרכה.

בבית הספר למדנו מקצועות שכיום נעלמו, כמו כלכלת בית, חקלאות, מלאכת יד. בצמוד לבית הספר היה שטח אדמה שבו בשיעורי החקלאות בנינו ערוגות ושתלנו ירקות כמו בצל וגזר שהבאנו הביתה למשפחה. היה כיף גדול לאכול את הירק שאתה מגדל ומטפח. בשיעורי מלאכת יד למדנו לתפור סוגי תכים שונים שעוזרים לי עד היום לתיקונים בבגדי הבית. בשיעורי כלכלת בית למדנו על הערכים התזונתיים של המאכלים, עזרנו בבישול למסעדה הבית ספרית, חלק מילדי בית הספר נהגו לאכול ארוחת צהרים בבית הספר והיתה תורנות בין הילדים בבישול, הגשה וניקיון.

כשהייתי בת 12 עברנו לחולון, זה היה משבר גדול עבורי, כיוון שלא היה כסף לחגוג לי בת מצווה ונאלצתי להיפרד מחברי הקרובים. באותה תקופה לא היו טלפונים בבתים כדי ליצור קשר עם חברים, זה בנוגע לתקשורת עם חברים ויצירת קשרי חברה ושמירה עליהם. בכל שכונה היה טלפון ציבורי. על מנת לדבר, קנינו אסימונים מיוחדים. בחולון חוויתי את המעבר בין תנועה סלונית שבה רקדו ריקודים סלוניים במסיבות שישי פרטיות לבין תנועת נוער, זה מאבק תרבותי שהתקיים בחברה הישראלית. אני נהגתי להנות משתי התנועות ולהשתתף בכל הפעילויות. כאשר הייתה פעולה פחות מעניינת בתנועת הנוער הצטרפתי למסיבות של הריקודים הסלונים. למדתי בתיכון "קוגל" חולון במגמה חברתית. המשמעת הייתה קפדנית, בכל בוקר מנהל בית הספר עמד בשער ומי שהגיע ללא תלבושת אחידה נשלח הביתה. אסור היה לנעול נעלי ספורט במשך היום למעט בשיעורי ספורט.

עם סיום התיכון נרשמתי לסמינר לוינסקי בתל אביב למשך שנתיים. בתום הלימודים התחתנתי עם יקי אנוך בתל אביב והתגוררנו בראשון לציון. עבדתי כמורה מחנכת ביסודי ובחטיבה במשך 32 שנה, אהבתי מאד את העבודה ואת היותי רכזת חברתית, במסגרת התפקיד הובלתי את מועצת התלמידים ודאגתי לפעילויות בחגים ומועדים. בחטיבה התמקדתי בלימוד תנ"ך, כדי לקרב את הילדים לשפה הקשה של התנ"ך נהגתי הביא תמונות, סרטים, שקפים ושירים. זכור לי במיוחד ספר תנ"ך בתמונות של הצייר דורה. כיוון שלא היה כסף לקנות ספרים, זה הספר היחידי שהיה ברשותי והייתי מתבוננת בו ודרכו לומדת את סיפורי התנ"ך. חלק מהתמונות הן די מזעזעות, כמו טביעת האנשים אחרי המבול, שגרמו לי לא פעם לסיוטים. למרות זאת המשכתי לעיין בו בלי סוף וזו אולי הסיבה שברבות הימים הפכתי מורה לתנ"ך. פחדתי להראות את התמונות לילדי ולנכדי כיוון שחלקן די מזעזעות, ואולי זאת הייתה טעות.

ליקי ולי שלושה בנים: אורי, חגי ועמית. היום יש לנו שמונה נכדים. אנחנו מבלים הרבה יחד, חוגגים את חגי ישראל, אנחנו אוהבים לטייל יחד בארץ ובעולם. חשובים לנו הערכים של אהבת הארץ, ערך המשפחה, כבוד כלפי מבוגרים, אחריות ומצוינות.

מסר שלי לדור הצעיר: בזמני לא היה שפע כזה של אוכל, לא היו משחקי מסך, לא היו דברים חד פעמיים כמו חיתולים, טישו, אלה היו מבד, אז תדעו להעריך מה שיש לכם ואל תקטרו..

הזוית האישית

אופק: בתכנית סבתא ואני שמחנו, צחקנו ולמדנו יחד. אני מרגישה שהתעמקתי יותר בעבר של סבתא והכרתי אותה ואת סיפורי המשפחה. מאוד נהניתי מהחיבור ביני לבין סבתא שהתחזק בעקבות המפגשים והסיפורים.

יונה: המפגשים של תכנית הקשר הרב דורי נתנו הזדמנות לאופק נכדתי ללמוד על ילדותי ובגרותי. עד למפגשים היא לא הכירה כלל את עברי, מבחינתה הייתי ונולדתי ישר לסבתאות, וקשה לדור הצעיר להבין שהיינו גם אנחנו תינוקות וילדים קטנים.

מילון

התנועה המאוחדת
תנועת נוער של חלוצי היישוב

שעלת
שעלת (בלועזית: פרטוסיס, Pertussis או Whooping cough) היא מחלה זיהומית הנגרמת על ידי החיידק Bordetella pertusis, השייך למערכת החיידקים הארגמניים. על-פי ארגון הבריאות העולמי נמנית המחלה כאחת מעשר המחלות הקטלניות בעולם. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”תדעו להעריך מה שיש לכם ואל תקטרו...“

הקשר הרב דורי