ילדות בצל האסונות
למרות יתמותי היו לי מורים נפלאים
שני אחי ואחותי מתו בילדותם
אבי נהרג כחייל בחזית ואחי הגדול נעלם במלחמת העולם השנייה.
נשארנו אמי ואני עם סבתי וסבי.
כשהייתי בת חמש הופצצה עיירתנו על ידי מטוסים גרמניים. ברחנו מהעיירה כי היה פוגרום. הרגו שדדו והוציאו
כל דבר מבתי היהודים. לא לקחנו אתנו דבר. ההליכה הייתה רבה וארוכה אך לקראת הבוקר הגענו לבית של
משפחה אוקראינית שנתנה לנו אוכל ושתייה. אך משם זזנו הלאה. מצאנו את עצמנו במחנה של פליטים.
הועלנו לרכבת שלקחה אותנו לעיר סמרקנד. בזמן הנסיעה הפצצנו על ידי מטוסים גרמניים ומי שלא הספיק
לברוח נהרג והרכבת המשיכה הלאה. אמי לא הצליחה לעלות על הרכבת באחת ההפצצות ואני המשכתי הלאה
עם סבא וסבתא. לשמחתי השיגה אותנו אימא באחת התחנות הבאות.
בסמרקנד לא היה לנו אוכל ושתייה. סבא וסבתא מתו מרעב. אמי החליטה לשים אותי בבית ילדים. שם שהיתי
שש שנים. אימא חלתה ושכבה בבית חולים ולכן לא באה לבקר אותי ושנים רבות לא ראיתי אותה.
גם בבית הילדים החיים לא היו קלים, כי גם שם סבלנו מרעב. אבל היו לנו מורים נהדרים שעד היום אני זוכרת
אותם לטובה.
מילון
מולדובהחבל ארץ בצפון-מזרח רומניה
ציטוטים
”למרות הרעב והסבל בבית הילדים היו לי מורים נהדרים בבית הילדים“