מאגר סיפורי מורשת

טניה פינקלשטיין מספרת לנכד איתי:

נולדתי ברוסיה, בתאריך 1.5.1944 ח' אייר תש"ד. בת לאברהם ואסתר פיאסצ'ני. בעיירה פיאסצ'קה שבפולין. אחות קטנה לגניה. אסתר פרוסט, אמא שלי, נולדה בשנת 1914 בעיירה פלונסק בפולין. אחת מתוך חמישה. אישה בעלת תושייה רבה. אברהם יצחק פיאסצ'ני, אבא שלי, נולד בשנת 1911 בעיירה פלונסק. אחד מתוך חמישה ילדים. למרות שנחשב לתלמיד מצטיין הוא נאלץ ללמוד תפירה, מה שיציל את חייו מאוחר יותר.

הורי נישאים בשנת 1932, עוברים לוורשה ושנה אחרי נולדת אחותי גניה.

כאשר אדמת פולין מתחילה לבעור, באים ערב אחד הנאצים לפתח הבית ואמא שלי בתושיה רבה מצליחה להערים עליהם. אבי אוסף את המשפחה ובורח. הם מתחילים במסע לעבר רוסיה. בדרכם הם עוברים דרך פלונסק ומזהירים את המשפחה אך המשפחה מסרבת לעזוב ואף מנסה לשכנע אותם להשאיר את אמא שלי ואת גניה איתם. אבא שלי מסרב, "או שנחייה ביחד או נמות ביחד".

הוריי ואחותי מגיעים לרוסיה. שם הם עוברים תקופה קשה. אבי קונה שמיכות צמר פשוטות צובע אותן ותופר מהם מעילים אותם הוא מוכר. כך הצליח לקבל מוצרי מזון ולפרנס את המשפחה. תבין איתי, סבא שלי, לא רצה את אבא שלי כחתן כי הוא היה חייט פשוט, אבל בעוד אברהם מצליח להחזיק את המשפחה בחיים בחורף הקשה ברוסיה, אנשי עסקים גדולים נרצחים באושוויץ.

בשנת 1941 עם פלישת גרמניה לרוסיה אבי מתגייס לשורות הצבא האדום ונלחם באומץ עד תום המלחמה.  בשנת 1944 אני נולדתי. אבי היה מגיע מדי פעם לחופשה אך הצטרף אלינו רק בתום המלחמה. בתום המלחמה הקשה, אנחנו מתחילים במסע חזרה הביתה לפולין, כל זאת כדי לגלות שאמי נותרה לבדה מכל משפחתה. ממשפחתו של אבי נותר רק אח אחד ושמו משה.

מבית הוריי בפולין אני לא זוכרת הרבה, מלבד שהיה לנו כלב ענקי שהיה סוחב את המגלשות בחורף. בשנת 1950 אנחנו עולים ארצה באוניה שנקראת "קוממיות". זכורים לי הדוחק והעומס הרב באנייה. בקושי היה מה לאכול ומה שכבר אכלנו הקאנו בדרך.

כאשר הגענו ארצה ירד אבי כשאני על ידיו ואני זוכרת שאמרתי שאני רעבה ומיד מישהו הגיש לי פרוסת לחם. משום מה אני זוכרת היטב איך אכלתי אותה ברעבתנות. למעשה הגעתי ארצה בגיל חמש. תחילה התגוררנו בנווה יהושע. קיבלנו דירת חדר אחד. המדינה הייתה בתקופת "צנע" והאוכל היה מאד מצומצם. ההתאקלמות לחיים בארץ הייתה לא פשוטה.

במרוצת השנים פתח אבי חנות בדמי מפתח לתפירת ותיקון בגדים.

אני זוכרת היטב את בית הוריי כאן בארץ. אמא שלי דאגה מאד לאבא שלי וכדי לחזק אותו הייתה נוסעת באוטובוס לכפר מלל ומשם מביאה עופות אותם הסתירה במעיל כי אסור היה לקנות יותר ממה שנתנו. זו הייתה תקופת הצנע והאוכל ניתן בהקצבה. אמא שלי הייתה אישה מאד חזקה ואמיצה שדאגה לנו מאוד. בבית דיברו הוריי יידיש ופולנית ואני דיברתי עם אחותי ואיתם בעברית. אני דוברת מעט פולנית. אחד המאכלים הזכורים לי והאהובים עליי מבית אמא היה "גפילטע פיש" ואת עוגיות הרוגעלך הביתיות. כל שבת הייתה אמא שלי מכינה רגל קרושה ואני אכלתי את זה למרות שזה לא היה מעדן.

למעשה, הייתה לי ילדות ישראלית רגילה. למדתי בבי"ס יסודי נווה יהושע". אחר כך המשכתי לתיכון "דביר" ברמת גן. אני עדיין גרה באותו רחוב מאז הגענו לרמת-גן.

חלק מחבריי הטובים עד היום הם חברים שהכרתי בבית הספר היסודי. אני תמיד אהבתי לשחק בחוץ, שיחקתי חמש אבנים, קליעה למטרה, וגם 3 מקלות. לא היו טלפונים או מכשירים טכנולוגיים באותה תקופה וכדי לא להשתעמם שיחקנו הרבה בחוץ, כדי לתקשר היה צריך להפגש, לא כמו היום… בערבים היינו מבקרים בקולנוע "קסם" כאן ברמת גן.  בכל שבת היו יוצאות משאית פתוחות מרמת-גן לחוף הים בבת-ים. הייתי קונה כרטיס עם חברים ונוסעת.

את חגי ישראל כמובן שחגגנו כמו היום. אבי נהג היה ללכת לבית הכנסת בערבי החג. למרות, שבפורים לא היינו מתחפשים כמו היום היינו בעיקר עונדים אביזרים שונים. הזמנים היו אחרים. בפסח היינו מקפידים מאד על כשרות הבית.

בשנת 1962 התגייסתי לצה"ל ושירתתי בפרקליטות הצבאית ביפו. כן, כן, בדיוק ביחידה בה שירתה אמא שלך. במהלך השירות אני לוקחת קורס ערב בהנהלת חשבונות ושם אני פוגשת את שמוליק. סבא שלך. איש מקסים, חכם, ומיוחד במינו. שנתיים אחר כך אנחנו נישאים בטקס שעורך רב צבאי בבית החייל בתל-אביב. קשה לי לדבר עליו יותר מדי, אני מתגעגעת אליו מאוד. הוא נפטר בגיל צעיר יחסית. חבל שהוא לא הספיק להכיר אותך, הוא נפטר ממש לפני החתונה של אביך ואמך. אתה מזכיר לי אותו במובנים מסוימים.

בשנת 1966 נולד אביך, ניר וחמש שנים אחרי, נולדה קרן דודה שלך. אני מאוד אוהבת את המשפחה שלי ואני מאחלת לנו את כל הטוב שבעולם.

הזוית האישית

סיפורה של טניה פינקלשטיין סופר במסגרת תכנית הקשר הרב דורי באורט חולון בהנחיית המורה זהבה גור.

טניה: זה היה חלק קטן מסיפור החיים שלי, קרו עוד הרבה דברים במהלך השנים אך כאן הצגתי בפניך את העיקר, במיוחד על עברי ועל עבר משפחתי. כמובן שיש עוד הרבה לספר אבל זה כבר סיפור אחר.