מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בישראל בעיר רחובות ב- כ"ח באלול 26.09.54.

אבי רצון לבית משפחת שרעבי, נולד בתימן בשנת 1930. הוריו עלו לארץ בהיותו בן שנתיים. אביו מורי יששכר שרעבי (סבי) היה תלמיד חכם גדול, שוחט, מנקר, מוהל, בעל תוקע (בשופר) וחזן בבית הכנסת.

אמו (סבתי) אילה (ראזל) הייתה עקרת בית, אישה חרוצה וצנועה וכל כולה הייתה עסוקה בחינוך הילדים.

אמי מרים לבית משפחת לוי נולדה בארץ בשנת 1934. הוריה עלו לארץ מתימן בשנת 1929.

סבי, ר' דוד אבשלום לוי, עבד בבית אריזה ומאוחר יותר עבד בחברת "המשקם". הוא היה תלמיד חכם, רב ושוחט ובנוסף היה מומחה גדול בהרכבת עצים. חברה של דודתי יעל תמיד הייתה אומרת שהוא אגרונום ללא תעודות. סבתי הייתה עקרת בית, טיפלה בארבעת ילדיה בהרבה חום ואהבה.

לאבי רצון היה אטליז שנים רבות, בשנים הראשונות בשכונת אפרים ולאחר מכן ברחוב מאדר. אמי היתה עקרת בית, מידי פעם עזרה לאבי באטליז וכשהייתי זקוקה לעזרתה בטיפול ובשמירה על ילדיי היתה עושה זאת בחום, באהבה ובמסירות גדולה.

להוריי נולדו ארבעה ילדים בת (אני) ושלושה בנים. נולדתי "בבית יולדות" אשר היה ממוקם ברחוב בנימין ברחובות. נולדתי אחרי שני בנים, אחריי נולד בן  נוסף. גרנו ברחוב כנרת בשכונת מרמורק ברחובות. הרחוב נקרא בשם 'כנרת' על שם עשר משפחות "תימני כנרת" שפונו מבתיהם ומאדמתם בכנרת.

גרנו בבית פרטי בשני חדרים גדולים ופינת אוכל. בצמוד לבית היה בית-כנסת שהקים אבי ומשפחתו. בית הכנסת נקרא "אחדות ישראל – חי רצון" על שם אבי. עד היום ביהכ"נ קיים במבנה מחודש יותר וכבית כנסת משפחתי. כפי שציינתי, סבי היה חזן וממשיכי דרכו – אבי, אחיי ובני משפחה נוספים.

חונכנו על אהבת התורה, אהבת הארץ ואהבת הבריות. כיבדנו מאוד את ההורים, את המורים וכלל לא הייתה לנו חוצפה.

בילדותי היינו הרבה בחוץ, בחצרות ובשדות, אוכלים 'חובזה' (פרי) ומוצצים חמצוצים. רוב הזמן בילינו במשחקי חברה בשכונה- שיחקנו" בחבל ובגומי, "חמור חדש/ארוך" חמש אבנים, מחניים, "דג מלוח", גוגואים, סבתא סורגת, תופסת, מחבואים וכמובן אהבנו גם לרכוב על אופניים. קראנו הרבה ספרים- סדרת חסמבה, השביעיה הסודית, החמישיה הסודית, דני דין- הרואה ואינו נראה ועוד. אהבנו לראות סרטים בקולנוע היחיד שהיה ברחובות- "קולנוע בית הפועלים".

לא הייתה טלוויזיה ולא היה מחשב, אהבנו להיות בחברת הילדים ולא כמו היום לצערי שכל אחד עם עצמו ועם הטלפון…

היו לנו שכנים שרכשו את הטלוויזיה הראשונה בשכונה וכולנו התאספנו במיוחד ביום העצמאות כדי לצפות במצעד צה"ל שהיה משודר באותם הימים. זה היה אחד מהמופעים המרכזיים ביום העצמאות דאז.

החיים היו מאוד פשוטים, לא היו חיי מותרות, את רוב הזמן בילינו במשחקי חברה בשכונה עד רדת החשיכה והיינו שמחים ומאושרים. אהבתי מאוד לאסוף בולים ולהדביק אותם בחוברת מיוחדת לאיסוף בולים. הייתי מחליפה לפעמים עם חברות בולים שלא היו לי או לבולים מיוחדים. אהבתי גם מאוד לקטוף פרחי בר וכל פרח הייתי שמה בין דפי הספרים (במיוחד ספרים עבים) כדי לייבש אותם. הייתי נהנית לפתוח את הספרים ולראות את כל הפרחים היפים והצבעוניים שאספתי.

אני זוכרת שבשנים הראשונות של ילדותי לא היה מקרר חשמלי. לכל משפחה היה מקרר, ומוכר הקרח היה עובר בכל רחוב עם עגלה וחמור וכל משפחה קנתה קרח לפי גודל המקרר- בלוק, חצי בלוק, רבע בלוק וכו'…

באותה תקופה לא היו מכונות כביסה. הייתה לנו כובסת שהייתה באה אלינו פעם בשבוע (ביום שלישי) לעזור בכביסות. את הבגדים היינו מכבסים בחצר, שמים אותם בדוד גדול שמתחתיו היינו מבעירים עצים. אני זוכרת את הדוד השחור שהשחיר מהעצים הבוערות ולעומתם את הבגדים הלבנים שהיו רותחים מהמים והיו יוצאים נקיים וצחים כשלג. אני זוכרת שאמי הייתה מוסיפה פתיתי סבון וכחול כביסה כדי שהבגדים יהיו צחים.

אני נזכרת בחגים בגעגועים רבים, במיוחד את ראש השנה ופסח. כל הדודים וילדיהם היו באים לחגוג אצל סבי וסבתי. חיכינו בכליון עיניים להיפגש עם כולם, לשיר שירי חגים במקהלה גדולה, לשחק ביחד בחצר, לספר סיפורים, לצחוק וליהנות.

מכיתה א-ח למדתי בבי"ס "סיני" ברחובות (לא היו אז חטיבות ביניים כמו היום). בתיכון למדתי ב"אולפנת צפירה" והמשכתי ללימודי הוראה בסמינר  "תלפיות" בתל אביב.

התחלתי את עבודתי בהוראה בביה"ס "סיני" בגן יבנה ולאחר מכן עברתי ללמד ברחובות בביה"ס "תחכמוני" (בו עדי נכדתי לומדת) וב"מעלות משולם".

תוך כדי עבודה בביה"ס מעלות משולם למדתי לימודי המשך לתואר ראשון ושני במכללת בית וגן בירושלים.

הכרתי את אורי בעלי בשנה הראשונה ללימודיי בסמינר "תלפיות" ולאחר כחצי שנה התחתנו בהיותי בת 19 בלבד. אורי החל אז את עבודתו ב"מכון ויצמן למדע" ברחובות.

בשנה השנייה ללימודיי בסמינר ילדתי את בתי בכורתי ליאת. לאחר מכן ילדתי עוד ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת זקונים.

שתי בנותיי עוסקות בחינוך- ליאת מורה ללשון בישיבת "עמיחי" ברחובות ואורטל מורה לחינוך מיוחד בבי"ס "סיני" ברמלה. שלושת בניי- ליאור, אופיר ואלעד עורכי דין.

ליאור, אבא של עדי נכדתי הבכורה, עובד ברשות לניירות ערך במשרד האוצר בירושלים.

אירוע מרגש: ביוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. ישראל נלחמה בשלוש ממדינות ערב: מצרים, ירדן וסוריה.

אני זוכרת שבחצר ביתנו חפרנו שוחות – בורות גדולים וארוכים ושמנו שקי חול מסביבם כדי שנוכל להסתתר בתוך השוחות בשעת סכנה ברגע שתישמע אזעקה. כל בית היה חייב לחפור את השוחות כי לא היו אז מקלטים או ממ"ד, כמו כן לכסות את החלונות בבדים שחורים, בעיקר בשעות הערב כדי שהאויב לא יזהה את הבתים לפי האור ויטיל פצצות. הייתי אז תלמידה בכיתה ח' וכשנשמעו האזעקות ברחנו כולנו לפרדס הסמוך לבית הספר.

המלחמה התנהלה בסיני, ברמת הגולן ובירושלים. האווירה הייתה אווירת מלחמה, רכשנו מוצרי מזון בכמויות אותם אחסנו בבית כדי שיהיה לנו מספיק לתקופת המלחמה. היינו שומעים את מטוסי הקרב חגים מעלינו והיינו בפחד מתמיד. גם במקלטי הרדיו היינו שומעים שידורים שהיו בחלקם הגדול מפוברקים כאילו צבאות ערב מתקיפים ומנצחים את צבאותינו וזה הוסיף לתחושות הקשות ולמצב הנואש בו היינו בתחילת המלחמה. בפועל, צבאות ערב נחלו כשלונות גדולים ולצבאותינו היו הישגים גדולים ומרשימים.

ההישג הגדול והמרגש ביותר היה בירושלים. ירושלים הייתה חצויה לשניים- העיר החדשה הייתה בידינו והעיר העתיקה הייתה במשך 19 שנה בידי הירדנים.

חטיבת הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור, פרצו דרך שער האריות לכיוון העיר העתיקה, ניהלו קרב עז וכעבור מספר שעות נשמעו בקשר המילים "הר הבית בידינו". אני זוכרת את ההתרגשות ואת דמעות השמחה כששמענו שהעיר העתיקה והכותל המערבי בידנו. החיילים צעדו לכיוון הכותל והשתוקקו לגעת באבנים.

הרב הצבאי, הרב גורן, תקע בשופר ובירך את ברכת "שהחיינו" כשבידו ספר תורה. הייתה התרגשות גדולה, זה היה רגע של הגשמת חלום שהכותל, שריד בית מקדשנו בידנו. רחבת הכותל הייתה קטנה (לא כמו היום) וצרה מלהכיל את כולם. החיילים בכו בכי של אושר ושמחה על שחרור הכותל ומצד שני בכו על חבריהם היקרים שנפלו בקרב ולא זכו להגיע רגע הזה.

שחרור הכותל היה ב-כ"ח באייר 1967. אני זוכרת שהייתי אצל סבתי איילה כששמענו ממקלט הרדיו שהכותל שוחרר וסבתי בכתה מרוב התרגשות וגם אני כילדה בכיתי ביחד איתה משמחה.

הפעם הראשונה שביקרתי בכותל עם הוריי היה כחודש אחרי המלחמה. כולם רצו לבוא ולראות את הנס הגדול שקרה לנו והמקום היה מאוד צר. הכניסה לכותל הייתה דרך שער קטן מאוד וגם רחבת הכותל הייתה קטנה. לא נתנו לכולם להיכנס, אלא לפי סדר שקבע הצבא.

מאז ועד היום אנחנו חוגגים ביום כ"ח באייר את שחרור העיר העתיקה בריקוד דגלים ברחובות ירושלים עד לכותל המערבי.

אני מספרת על הרגע הזה לנכדתי עדי ומתרגשת מאד כאילו זה היה אתמול. אחרי המלחמה כולם דיברו על זה שצה"ל הוא הצבא החזק ביותר בעולם והתגאינו מאוד.

כיום, אני גמלאית של משרד החינוך כבר למעלה מעשר שנים ומאז שפרשתי יש לי יותר זמן פנוי. אני מבלה יותר עם המשפחה והנכדים. אנחנו יוצאים לטיולים לבתי מלון, לצימרים ונהנים מאוד. אני עושה ספורט במכון כושר ונהנית מקריאת ספרים.

בנוסף, אני מתנדבת ברשת חוויות במתנ"ס חשמונאים, מארגנת הרצאות, סיורים, טיולים ועוד…

הזוית האישית

עדי נכדתי מסכמת ואומרת: "נהניתי מאוד לשמוע מסבתא דינה על החיים שהיו פעם וללמוד דברים חדשים שלא ידעתי על סבתא שלי ובכלל על האירועים שקרו במדינת ישראל. זה היה מהנה ומרגש, בעיקר מה שקרה בירושלים שהצנחנים שחררו את הכותל המערבי".

סבתא דינה מסכמת: נהניתי מזמן איכות עם עדי נכדתי, אהבתי לספר לה על החיים בילדותי ולחבר אותה לשורשים של המשפחה המורחבת כחוליה בשרשרת הדורות. כמו כן, היה חשוב לי לשתף אותה בחלק מהאירועים ההיסטוריים, שקרו לנו בארץ ישראל, במיוחד בשנה בה אנו חוגגים 70 שנה למדינת ישראל. בשבילי זאת הייתה נוסטלגיה והנאה צרופה.