מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיראק, בכפר "עמרה", בשנת 1939, שמי היה סוהם שמאי ובארץ שונה לשולה.

הרבה מילדותי בעיראק אני לא זוכרת, אבל יש תמונות בראשי של חצר הבית, עם נדנדה מאולתרת בין העמודים שכל ילדי המשפחה אהבו להתנדנד בה. יש שני משחקים שאני זוכרת שהיינו משחקים בהם הרבה, אחד נקרא: "תוקי" משחק שדומה לקלאס של היום, ומשחק נוסף זה משחק של קפיצות: ילד אחד עומד כפוף ואחר קופץ מעל הגב שלו.

הבית היה בן 2 קומות, בקומה העליונה היו חדרי שינה, ובקומה התחתית היה חלל גדול וגם מטבח ומחסן. בזמנו היו עושים קניות פעם בחודשיים או אפילו יותר, והיה צריך לשים את הכל ולשמור במחסן. בקיץ בגלל החום היינו עולים לגג עם מזרונים וכילה נגד יתושים כי לא היו מזגנים ומאווררים ובחדרים היה מאוד חם.

למדתי בבית ספר ערבי רק לבנות. והיו לי חברות מוסלמיות ויהודיות והקשר היה מאוד טוב.

בילדותי בעיראק חליתי במחלת ה"אבעבועות השחורות", מחלה שהייתה מאוד מסוכנת ורבים מתו ממנה, בדרך כלל היו לוקחים את החולים להסגר בבית חולים. למזלי אבא שלי הצליח לשחד עובד בשלטונות כך שאוכל להישאר בבית עם אמי ושאר המשפחה עברה לגור עם קרובי משפחה. אמי טיפלה בי במסירות ולמרות שהמחלה הייתה קשה החלמתי.

החיים בעיראק היו טובים ליהודים, כל עוד עיראק הייתה תחת השלטון הבריטי אך כשעיראק קיבלה עצמאות מצבם של היהודים התחיל להשתנות לרעה, הופצה תעמולה אנטישמית אחרי שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה וגם המופתי (איש דת מוסלמי בעל סמכות לפרש את חוקי הדת) בירושלים הפיץ תעמולה אנטישמית וקרא לפרעות ופגיעה פיזית ביהודים.

משפחתי החליטה לעזוב את עיראק בשל המצב אך לא עלינו כולנו יחד. אבי חלה ונפטר בעמרה ואז החליטה אמי ואחיי הגדולים לעבור לבגדד ולהגיש בקשה לעלייה לארץ ישראל. קודם עלו אחיותיי, אחר כך עליתי אני בשנת 1957 ארצה עם אמי, אחי ואחותי הצעירים ממני ואני הייתי רק בת 11. אחרונים עלו שני אחיי הגדולים.

השלטונות בעיראק לא הקלו על העוזבים גם בשל העובדה שלא נתנו לכולם לעלות יחד וגם בגלל שכל מי שרצה לעלות היה צריך לוותר על רכושו וזהותו העיראקית, משפחתי נאלצה לוותר על רכוש רב. בנוסף, לא אפשרו השלטונות להוציא מעיראק תמונות וחפצים אישיים כך שהיום יש לי מעט מאוד מזכרות שהצליחה משפחתי להוציא.

העלייה והקליטה היו קשים. הגענו למעברה (מחנות מגורים זמניים המורכבים מאוהלים, מפחונים ומצריפונים). רוב המעברות היו בקרבת ערים, אנחנו הופנינו למעברה בחולון.

הזוית האישית

סיפורה של שולה דרזי סופר במסגרת תכנית הקשר הרב דורי באורט חולון בהנחייתה של המורה זהבה גור.