מאגר סיפורי מורשת

אני, סבתא של יהונתן הרוש ושמי דינה. נולדתי במרוקו בעיר פאס, בשנת 1950. אני הצעירה מבין שלושה אחים לבית משפחת חמו. היינו משפחת יחסית קטנה. לרוב, משפחות במרוקו היו מרובות ילדים, כמו במשפחה של אלי, בעלי.

העיר פאס ממוקמת במרכז מרוקו ולכן, שוכנו בה הרבה ממוסדות המדינה. לאורך השנים, היתה בפאס קהילה יהודית, והיא היתה בעלת חשיבות, כיוון שישבו בה הוגים ופוסקים גדולים הרמב"ם, רבי יצחק אלפאסי ועוד.

בתקופה בה אני נולדתי, שלטו הצרפתים במרוקו. בתקופה זו הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא והם היו פעילים בכל תחומי החיים. כאשר מרוקו הפכה למדינה עצמאית, לא נפגעו זכויות היהודים אך הוגבלה העלייה לארץ.

גרנו באזור שובו היתה אולוסייה של ערבים. היחסים עם השכנים הערבים היו טובים: היה כבוד והערכה ועשו ביחד עסקים.

במרוקו, אבי ניהל חנות בגדים גדולה, בשם וטמה. זו היתה רשת של חנויות שבעליה היה צרפתי. גרנו בבית של 4 קומות. בכל 4 הקומות, חיתה המשפחה המורחבת. כך, היה נהוג במרוקו. אנחנו גרנו בקומה השלישית, סבתי גרה בקומה השנייה וביתר הקומות גרו הדודים. היו לנו נשים שעסקו בניהול משק הבית: מבשלת, מנקה וכובסת.

למדתי בבית ספר של רשת אליאנס, שהיה שייך לקבוצת יהודים ממוצא צרפתי, אשר רצו לעודד מנהיגות חברתית בקרב הקבילה היהודית. שפת הלימוד היתה צרפתית. אני למדתי בשם קורקומפלמונטר, אשר שכנה ליד ארמון המלך. בבית הספר היתה נהוגה תלבושת אחידה חובה. כאשר לכל יום בשבוע היה צבע אחר של חלוק ופפיון.

בבית הספר היתה נהוגה משמעת נוקשה: אחרי הצלצול כולם התכנסו בחצר בית הספר ועמדו בשורה. לפי הוראה, נכנסנו לכתה ועמדנו ליד הכיסאות מחכים להוראת המורה לשבת. זכור לי במיוחד מורה לטבע מאד קפדן. הוא דרש לשבת זקוף. הוא היה עובר עם מקל ביד. אם המקל נגע בתלמיד סימן שהיה עליו להזדקף. קראנו לו "המורה הראש".

אחד המנהגים המיוחדים של יהדות מרוקו הוא חג הממונה, זהו חג הנהוג בקרב יהודי מרוקו ומסמל את "חג האביב". נהוג בחג זה ללבוש בגדים מסורתיים רצוי בצבע ירוק, לאכול דברי מתיקה ולברך לאריכות ימים ומעשים טובים. בארץ אני ממשיכה לחגוג את חג הממונה. הילדים והנכדים מגיעים עם צאת חג הפסח. כולם מחכים לברכות של בעלי, ראש המשפחה, למיני המתיקה והמופלטה, שהיא המאכל החמץ הראשון שאנו אוכלים אחרי הפסח.

העלייה לישראל

למרות מאמצי המלוכה להגן על יהודי מרוקו, היחסים עם התושבים הערבים הורעו והיו מספר ארועי אנטישמיות. זכורים לי מספר אירועים בהם הערבים קיללו את היהודים ואף זרקו אבנים לעבר יהודים. המצב החל להיות מפחיד. אבי, החליט לעלות לארץ. למרות שחלק המשפחה היגרה לצרפת וקנדה אבי היה נחוש לעלות לישראל. הוא היה נחוש לעלות לישראל ולא הסכים לבחון חלופות. הוא היה בטוח שבארץ הוא יבנה את עצמו כמו שהצליח במרוקו.

בתחילה, עלה אחי הבכור רפי, בשנת 1963, אשר כבר היה נשוי. המשפחה התפצלה כי לא הרשו להוריי לעלות עם סבתי, אך כן אישרו לאחי, אשר הצהיר שיתמוך בה. הממשלה נהגה כך, בשל החשש שהעולים יהוו מעמסה על שירותי הרווחה. בשנת 1964, שנה אחרי רפי, עלינו אנחנו.

ממרוקו יצאנו חסרי כל, כאשר אנחנו משאירים מאחור נכסים וחסכונות. טסנו לצרפת במטוס וחיכינו כחודש לעלייה לישראל במחנה לקונדרנס במרסיי.  במחנה  שכנו אותנו בחדרים. היינו משפחה של 4 נפשות בלבד, לכן שוכנו בחדרים הגדולים עם  כמה משפחות. המשפחות הגדולות קיבלו חדר לבד.  תקופת ההמתנה זכורה לי כמשעממת.

לישראל הגענו באנייה יוונית גדולה ויפה בשם אטלנטיק. כולם נהנו מהשייט חוץ ממני כי סבלתי ממחלת ים קשה.

ביום עלייתנו,  הפקיד ממשרד הקליטה הפנה אותנו למעברת עכו. הוריי ביקשו להשתכן בדימונה, שם התגורר אחי הגדול עם משפחתו. הפקיד הסביר לנו שעכו היא במרחק חצי שעה על חמור מדימונה. כאשר נחשפה האמת הרגשנו מרומים וחסרי אמון בפקידים ובשלטון.

החיים במעברה היו לא קלים, היה לנו צריף יחסית קטן, ללא חשמל או מים בצינור. למרות התנאים פיזיים הקשים חייה החברה היו עשירים. במעברה שכנו יהודים מכל התפוצות, היה בליל של שפות ומנהגים.  ללא חשמל ותעסוקה בשעות הערב נהגנו לשבת בחוץ עם השכנים ולשחק ולשוחח.

במעברה הלכתי לכיתת אולפן עברית, הלימודים במסגרת המעברה היו שונים מאד ממה שחוויתי במרוקו. אני הייתי רגילה ללמוד בכיתה עם משמעת וסדר ופתאום מצאתי את עצמי בכיתה רועשת ולא מסודרת. אני זוכרת שלקח לי זמן עד שהתאוששתי מההלם.

אבי שהיה מנהל ואיש עסקים במרוקו, במעברה צוות לעבוד בחקלאות. העבודה לא התאימה לו גם פיזית וגם פסיכולוגית וכ- 4 שנים לאחר עלייתנו לארץ, נפטר משברון לב.

עם סיום התיכון התחלתי לעבוד ביום במזכירות ובערבים למדתי בבית הפקיד בחיפה במזכירות והנהלת חשבונות.

בשנת 1973, נישאתי לאלי ולנו: 4 ילדים אברי, שירלי, לירון וחן.

היום, אנחנו גרים בקריות ביאליק, ולנו 9 נכדים ואני שמחה שהילדים והנכדים שלי הם ישראלים וחיים במדינה יהודית.

הזוית האישית

אני רוצה להגיד תודה על זה שסבתא הגיעה, והיה לי מאוד מהנה לעבוד איתה יחד.