מאגר סיפורי מורשת

שמי שלמה (סולומון) מלכה, נולדתי בנר ראשון של חנוכה, 5 בדצמבר 1932 בעיר קזבלנקה שבמרוקו.

אני בנם השני של שבה ויצחק מלכה. אחותי הבכורה חנה  נפטרה בעודה תינוקת ואינני יודע את הסיבה. אני מניח כי בימים אלו תינוקות רבים נפטרו כתוצאה ממחלות שבימינו נחשבות פשוטות, אז לא היו תרופות שאנו מכירים כמו אנטיביוטיקה. אחריי נולדו אחיותיי פיבי, מזל- טוב, זקלין, אליס ואחי הקטן דוד. אבי יצחק עבד כזגג . אמי שבא הייתה עקרת בית . היא בישלה מטעמים וטיפלה בנו הילדים. המצב הכלכלי של משפחתי עד לימי מלחמת העולם השנייה היה טוב. אמנם לא היינו עשירים אך לא חסר לנו דבר.

הורי יצחק ושבה מלכה

גרנו בעיר קזבלנקה ברחוב "דאר אלמלודי" מספר 50. באזור זה גרו משפחות יהודיות רבות ומעט משפחות מוסלמיות. בבית היו שני חדרים  ומטבח. השירותים והמקלחת היו משותפים לכמה דירות. אני זוכר, שידענו לפי ריחות  הבישולים מה יאכלו השכנים לארוחת הערב, ידענו מי מבקר אצלם, היינו שותפים לרגעי השמחה ולרגעי העצב של השכנים, ילדי השכנים היו חבריי הטובים. אני זוכר את ז'וז'ו בן נעים, ארמונד ויהודה דרעי שאיתם הייתי משחק  בחמור sautés mouutons ג'ולות les billes וכדורגל.

התקופה שגדלתי בה היא תקופת מלחמת העולם השנייה, ימים בהם מרוקו הייתה תחת שלטון צרפת, ימי שלטון וישי. הייתי כמעט בן 8 ב- 1940, אך  כמה מהמראות והחוויות  חרוטים היטב בזיכרוני: בימי המלחמה המצב הכלכלי היה קשה, והמשפחה נאלצה לחיות בדוחק רב . הקניות במכולת  היו בהקצבה ולכל משפחה היו תלושים בעזרתם יכלה לקנות מוצרים. בגלל הקיצוב התפתח שוק שחור בו נאלצו האנשים לרכוש את ההשלמה של המוצרים לה נזקקו. בשר כמעט שלא אכלו וגם כאן התפתח שוק שחור של שחיטה יהודית.

אני זוכר שלא מכרו לחם ליהודים, הלחם הפך מצרך נדיר, ליהודים היה מותר לקנות רק קמח, לטחון בעצמם ואז לאפות לעצמם. נאלצתי כמעט מידי בוקר לנסוע או ללכת מרחק של ארבעה קילומטר על מנת לפגוש מוכר לחם מוסלמי שהיה מוכן למכור ליהודי לחם בהסתר. אמא שלי הייתה מכינה מזון שהיה מבוסס על אפיית מאכלים כמו "סמנה" (מעין מאפה כמו פיתה) או לחם אפוי עם סחוג  על מנת להשביע את רעבונה של המשפחה. מזון  לא היה נזרק אפילו מקליפות האבטיח היו מכינים ריבה…

אני זוכר מקרה בו הלכתי עם אבי ברחוב, וצרפתים קראו לעברנו SAL JIIFS יהודי מלוכלך, קריאות אלו היו דבר שבשגרה , אך הפעם הצרפתים לא הסתפקו בכך ואף  הורידו מראשו של אבי את הכיפה והשליכו אותה לכביש. בגלל מקרים אלו, ובגלל השמועות שהגרמנים והצרפתים מקצצים ידיים ורגליים…אני זוכר שאמא שלי שמרה עלינו כל הזמן בבית וכמעט לא אפשרה לנו לצאת. כמו כן אני זוכר כי היה ניסיון להפריד בין האוכלוסייה היהודית לצרפתית ולדחוק במעמדם:

• נסיעה בתחבורה ציבורית התאפשרה רק אם היה מקום  באוטובוס (חלילה שלא יהיה מגע…) ליהודים היה מותר להשתמש בתחבורה ציבורית של מוסלמים.
• זמן עמידה בתור במקום ציבורי היה תור נפרד לצרפתים ותור נפרד ליהודים.
• בקזבלנקה היה קולנוע  בשם "אל מדינה" שהיה בבעלות יהודית. העסק הוחרם על ידי הצרפתים וניתן לניהול צרפתי. רק בסיום המלחמה ניהל היהודי משפט והנכס הוחזר לו.
• כילד נהגנו לשחק ב "פארק דה-זו" (גן שעשועים) בתקופה זו הכניסה הייתה מותרת רק לצרפתים.
• היו מקרים רבים בהם היו תופסים יהודים ולוקחים אותם ברכב משטרתי  למקלחות ציבוריות לחיטוי…

התחלתי ללמוד רק כשהייתי בן 10, בשנת 1942 וזאת בגלל שבקזבלנקה היו רק שלושה מוסדות לימוד יהודיים: אליאנס, מואיז נאון ונרסיס לוון. במוסדות אלו לא היה מקום בגלל שיהודים נפלטו מבתי ספר צרפתיים… וגם היו רבים שעזבו את כפריהם ועריהם בגלל המלחמה ועברו לקזבלנקה. אני זוכר שאבי נאלץ לצעוק ולהתחנן בפני המנהל שיקבל אותי לבית הספר. הוא אמר  למנהל: "אתה רוצה שילך לגנוב בשוק". התקבלתי ל"פופונייר" המקבילה לגן. תוך חודש עברתי לבית הספר נרסיס לוון ואחרי חודשיים לאליאנס. הייתי תלמיד מוכשר ולמדתי במהירות את מה שהחסרתי. המורים בבית הספר היו מסיה בסאן ומסייה טאג'ורי שניהם כמו מורים רבים אחרים לא היו מרוקאים אלא היו פולנים שלפי השמועות ברחו מאימת הנאצים ולימדו בצרפתית את הילדים.

אני זוכר את הכיבוש האמריקאי, היו  הפצצות בלילות, ואפילו אחת הפצצות נפלה על בית אחד השכנים. כשהאמריקאים התקרבו ממש המוסלמים עשו פוגרום  במלאח (השכונה היהודית). התחבאנו בבית, מי שהיה בחוץ הוכה קשות.

סבא שלמה בצעירותו

כשהייתי בן 16 הפסקתי ללמוד כי הייתי חייב לעזור לפרנסת המשפחה, התחלתי לעבוד כמתלמד  ביחד עם חבריי השכנים ארמונד ויהודה דרעי. בבית הדפוס של העיתון LE PETIT MAROCAIN.  בשנת 1948 עם הקמתה של מדינת  ישראל הצטרפתי  לתנועה הנוער הציונית "הפועל המזרחי". במסגרת הפעילות של התנועה היינו נפגשים שרים שירים בעברית, רוקדים הורה, לומדים על הארץ ובעיקר חולמים לעלות לישראל. בימים אלו המצב של יהדות מרוקו היה קשה. היו פרעות ומעשי טבח והקהילה היהודית חששה . אני מאוד רציתי לעלות לארץ,  ובמסגרת תנועת הנוער היו  מעלים לארץ קבוצות של צעירים בדרך לא לגאלית. הוריי לא הסכימו שאעלה לישראל כי  הייתי הבן היחיד (אחי טרם נולד) והם שמעו שיש מלחמה בארץ.

בשנת 1950 החלטתי לעלות לארץ ללא ידיעת הוריי  עם חברים  לתנועה. נסענו ברכבת לעיר אוג'דה  ונתפסנו על ידי ז'נדרם  שהם שוטרים שומרי גבול צרפתים. הם החזירו אותנו לקזבלנקה,  למעצר לילה. בבוקר  הגיעו הוריי לקחת אותי ואני זוכר שאמא שלי בכתה שגילתה מה רציתי לעשות. בשנת 1953 הכרתי את אשתי מימי, בת פרחה ושמעון בן סוסאן, שהייתה יפה מאוד. ובאוגוסט של אותה שנה  התחתנו על גג הבית של אחותה  של מימי,  יקוט בן מויאל, באותה תקופה היה עוצר בערבים , ומי שרצה להתחתן בערב היה צריך לעשות זאת בבית. מימי ואני היינו צעירים מאוד אני בן 21 ומימי בת  16. בימים אלו התחתנו בגיל צעיר כי פחדו מהתבוללות. בשנת 1954 נולדה ביתנו הבכורה אודט ושנה לאחר מכן נולדה הבת השנייה סולאנג' (שלומית).

שליחים של הסוכנות היהודית הציעו לנו לעלות וכמובן שהסכמנו. בדצמבר 1955 עזבנו את מרוקו דרך הים  למרסי שבצרפת. נשארנו כשבועיים במרסיי. לארץ הפלגנו באנייה "ארצה". התנאים באוניה הקטנה והצפופה  היו קשים. בנוסף חליתי במחלת ים. באחד בינואר 1956 יום ראשון, בשעת בוקר מוקדמת, הגענו לנמל חיפה ואחרי רישום וקבלת תעודת זהות ישראלית התקבלנו על ידי שליחים של הסוכנות שבאו ללוות אותנו לקיבוץ מנרה שבגליל. הדרך מחיפה לקיבוץ הייתה קשה. ירד גשם, לא היה אוטובוס (הוא יצא לפני שהגענו)ונאלצנו להמתין שעות רבות עד שנשלח רכב חלופי מהקיבוץ . בזמן ההמתנה אכלנו פלאפל בפעם הראשונה בחיינו. וזה מאוד מצא חן בעינינו.

לקיבוץ הגענו בשעת לילה מאוחרת , הכל היה סגור , חברי הקיבוץ פתחו  עבורנו את המטבח והכינו לנו ביצה מטוגנת .חברי הקיבוץ התעניינו לדעת  האם יש ביצים במרוקו…באותו יום  החליפו לנו חברי הקיבוץ את שמותנו המקוריים לשמות ישראליים: לי קראו במרוקו סולומון ובארץ שלמה. למימי קראו פתאום סימי, לאודט – יהודית, לסולנג' – שולה/שלומית. החיים בקיבוץ היו טובים. התרגלנו לחברים, למדנו את השפה לבד, לאט וללא אולפן, התרגלנו גם לעבודה. מימי עבדה בגן הילדים של הקיבוץ שם היו גם שתי בנותנו ואני עבדתי ברפת. קיבלתי מריצה והייתי מעביר את הזבל של הפרות ממקום למקום… אחר כך עבדתי במסגרייה, בנגריה ולבסוף בברכות  דגים. בברכות הדגים העבודה הייתה קשה. לבשתי בגדי גומי עם חורים ובחורף היה מאוד קר ורטוב. אחרי כמה חודשים בקיבוץ נסענו לביקור הראשון בירושלים שם התגוררה אחותה הגדולה של מימי, אסתר בן ארוש, שעלתה לארץ בשנת 1949. מימי החליטה שהיא רוצה לגור ליד אחותה ובעזרת הסוכנות היהודית עברנו למושב כפר אוריה הקרוב לירושלים. עבדנו במושב בחקלאות בשדה מלפפונים, כותנה, גזר ורעיית צאן. בנוסף עבדתי במה שנקרא עבודות דחק: השתתפתי בנטיעה של יער הראל.

בתקופה זו עברתי גם  הכשרה צבאית של שלושה חודשים. בלילות שמרנו בישוב כי היו "פדאיונים" (מחבלים) ירדנים שירו על בתי התושבים. בנוסף בין חברי המושב לא היו יחסים טובים ולכן אחרי חצי שנה עזבנו לירושלים.  מכרנו דברים בעלי ערך כמו רדיו (שלא היה בארץ),  שמיכות וזהב. בכסף קנינו בית  ערבי יפה בירושלים בשכונת אבו טור, עבודה קבועה לא הייתה לי. עבדתי  בכל עבודה אפשרית: במכבסה בבית חולים הדסה, בתנורי פרידמן, בגננות באוניברסיטה בגבעת רם, בעפרונות ירושלים. בכל מקום עבודה פוטרתי לאחר חודש או חודשיים. המצב הכלכלי היה קשה מאוד. בת דודתי הלן סוסאן,  הציעה לנו לעבור לישוב חדש שמקימים בנגב שנקרא מצפה רמון.

החיים במצפה רמון

באחד בינואר 1958 עברנו למצפה רמון. היינו חלק מ 12 משפחות ראשונות שהקימו את היישוב. זאת הייתה הפעם הראשונה שקיבלנו (לא שילמנו דבר) בית עם שני חדרים מקלחת ושירותים. החיים במצפה היו נפלאים. עבדתי במחצבי ישראל  ובאבן וסיד ומימי עבדה בפונדק של מצפה. היו לנו חיי חברה עשירים, ערכנו מסיבות כל יום שישי היו הרצאות  והרבה אומנים היו מגיעים ומופיעים. בשנת 1960 הגיעו עולים חדשים ליישוב בעיקר ממרוקו והיישוב גדל והתפתח. אנחנו התחלנו להתייצב כלכלית  ופתחנו חנות לחומרי בניין. במצפה הרחבנו את המשפחה . נולדו לנו שלוש בנות נוספות: לינדה, מיכל ומירב.

בשנת 1969 בנותינו הגדולות הגיעו לגיל תיכון ובמצפה לא היה תיכון. החלטנו לעזוב את מצפה ולעבור לראשון לציון. בראשון פתחנו חנות מכולת משגשגת והבנות הגדולות למדו בתיכון, התגייסו לצבא ואף החלו בלימודים אקדמאים. בשנת 1979 הגעגועים לחיים הטובים במצפה גברו, והחלטנו לחזור למצפה רמון. גרנו במצפה וניהלנו את החנות של מדרשת שדה בוקר. תושבי המדרשה נהגו לאכול בדיוק כמו בקיבוץ בחדר האוכל. עם פתיחת החנות החלו התושבים אט אט לקנות מוצרי מזון לביתם, לבשל בעצמם בעזרת מתכונים נפלאים שסיפקה להם מימי  ולמעשה הפסיקו ללכת לחדר האוכל. החנות החלה לפעול במלוא העוצמה ואנו נאלצנו לעבוד שעות ארוכות ולכן החלטנו לעבור לגור במדרשת שדה בוקר.

כשבתנו הקטנה מירב סיימה את לימודיה במדרשה בשנת 1987 החלטנו לעזוב את המדרשה ולחזור למצפה רמון. שוב פתחנו את החנות שנשארה בבעלותנו משנות השישים והפעלתי אותה עד שנת 2004 השנה בה יצאתי לפנסיה. בשנת 2005 עברנו לגדרה. אני יצאתי לפנסיה ואשתי מימי חלתה ורצינו להיות קרובים לילדים ולנכדים. בשנת 2012 נפטרה אשתי מימי האהובה. היינו נשואים באושר כ  60 שנה ונולדו לנו חמש בנות ,15 נכדים  ושבעה נינים. כל בנותנו גרות בארץ, שרתו בצבא וללמדו לימודים אקדמיים.

כפי שכתבתי אני בפנסיה, אני מעביר את זמני בפעילויות שונות  במועדון הקשישים של עשרת. אני אוהב לצפות בהצגות, להאזין להרצאות, לצאת לטיולים בארץ  ולהשתתף בפרלמנט המועדון העוסק באקטואליה. אני משתתף בחוג קרמיקה מידי יום חמישי ונהנה מאוד ליצור במו ידיי דברים בחומר. את משפחתי אני פוגש בעיקר בסופי שבוע. אנו מקפידים להיפגש לארוחות ליל שישי ושבת.

הזוית האישית

בנימה אישית: אני שמח מאוד שעליתי לארץ, הקמתי משפחה לתפארת, הצלחתי להגשים את החלום הציוני, לגור בקיבוץ, במושב ובעיר. להיות שותף בבניית יישוב חדש ולהפרחתו של הנגב  בדיוק כמו חזונו של דוד בן גוריון.