מאגר סיפורי מורשת

בכל שבת בבקר לפני הקידוש אני מבקרת את סבתי שרה דוד. אני יושבת אתה זמן מה. אני אוהבת מאוד להתארח אצלה ולהיות  בחברתה. באחת השבתות כיבדה אותי סבתא בתה ועוגיות. ותוך כדי שיחה ביקשתי מסבתא שתספר לי על ילדותה.

סבתא סיפרה שהיא נולדה בשנת 1941 בעיר דנה, אשר בלוב. להוריה עמרם ומסעודה לבית משפחת גואטה. כשהיא נולדה היא נקראה ויולה, אך בגיל מאוחר יותר שינתה את שמה לשרה. בסוף שנת 1949, שנה אחרי קום המדינה, עלתה ארצה עם משפחתה באונייה שעגנה בנמל חיפה. "כשראינו מרחוק את האורות של הנמל השמחה הייתה גדולה רקדנו שרנו ובכינו משמחה."

סבתא שרה בצעירותה

"משם העבירו אותנו לאוהלים בבית ליד. משם עברנו למעברת "אגרובנק" ליד חדרה. גם במעברה גרנו באוהלים, בלי חשמל וכבישים. בחורף הגשמים החזקים היו מפרקים את האוהלים והיו יוצרים שלוליות גדולות. כילדה נהניתי מאד מהברכות והאגמים שנוצרו, הייתי לוקחת גיגית מפח ושטה לי על המים.

בלוב הבנות לא למדנו בבית ספר כי פחדו שהמוסלמים יחטפו אותן. בארץ שמחתי מאד שאני יכולה ללמוד בבית ספר, מאד מהר למדתי את השפה העברית והצטיינתי בה. עם הזמן גם בבית דיברנו יותר בעברית ופחות בערבית. למחנך הכיתה קראו אבנר מסורי ז"ל, הוא ממש נתן את נשמתו לתלמידיו אפשר היה להרגיש שכל תלמיד יקר בעיניו ממש. החברה הכי טובה שלי בבית הספר הייתה ויולה, 60 שנה היינו קשורות בלב ונפש, יחד שיחקנו, יחד למדנו, יחד ליווינו אחת את השנייה, בטוב וברע עד שלצערי הרב היא נפטרה."

הזוית האישית

מיכל: היה לי מעניין לצלול עם סבתא אל שנות ילדותה וחוויותיה. פתאום גיליתי דברים שלא ידעתי, נחשפתי לחוויות הילדות השונות שעברו עליה, חשבתי לעצמי איך זה קשה לגדול בתנאים שעברו עליה אז? בזכות תכנית "קשר רב דורי" הקשר ביננו התחזק, גם סבתא וגם אני נהנינו מזמן איכות. .