מאגר סיפורי מורשת

קשה לכתוב על ילדות במעברה ממרומי גיל השבעים, מהסיבה שבגיל זה התודעה רוויה בפוליטיקה, בתסכולים על אפליה, על חינוך ממסדי לוקה בחסר ועל מחסור כלכלי, דברים שלא הכרנו בארץ המולדת – מרוקו. למרות זאת אנסה לסרטט מאפיינים בתקופת ילדותי במעברה.

עלינו לארץ ממרוקו בשנת 1957. מנמל חיפה הובלנו במשאית, לאחר קבלת מנה הגונה של די.די.טי. , אל המעברה שלומי שבצפון הארץ. המעברה מוקמה בכפר הערבי הנטוש "באסא" , למרגלות רכס סולם צור, משני צדדיו של הכביש שהוביל מראש הנקרא לקיבוץ מצובה, ומשם לכביש הצפון. מסביב למעברה היו הקיבוצים ראש הנקרא, מצובה, חניתה, אילון והמושבים בצת ולימן. כולם ישובים מבוססים.

משפחתי ברוכת הילדים קבלה שני פחונים בפאתיה הצפוניים של המעברה, בעיננו זה נראה כמו "סוף העולם". עם הגיענו למעברה, חיכו לנו העולים שהגיעו ימים מספר קודם לכן וקבלו את פנינו בשירה ובמחיאות כפיים. השיר המפורסם היה "עולים חדשים, היום חורייה מחר טורייה". משמעו – היום אתם עדיין בחופש "חורייה"  אבל מחר "טורייה" דהיינו מעדר ועבודה קשה בקרן קיימת ובשדות המושבים והקיבוצים – והכל תמורת גרושים – ממש כך. אחי הגדול, יצחק, קבל הודעה להתייצב בלשכת העבודה על מנת להתחיל לעבוד. הוא, שסיים את הישיבה התיכונית ב"אקס לבן" שבצרפת, לבש חליפה וענב עניבה ואת נעליו היפות ביותר (שהוברקו במיוחד לכבוד האירוע) וניגש ללשכת העבודה. כך עשו רוב העולים החדשים שהגיעו אתנו. עם הגעתם ללשכת העובדה גילו בתדהמה  שהם הופנו לעבוד ב"ייעור" – שתילת עצים מטעם קרן הקיימת לישראל…

לי עצמי כילד בן 7, המעברה נראתה לי כגן עדן עלי אדמות. רוב הזמן שוטטנו בין הבוסתנים וקטפנו פירות מכל הבא ליד – תפוזים, מנדרינות, רימונים, תפוחים, שקדים ותאנים. שאבנו מים מבארות שהיו פזורות באזור, הרגנו נחשי צפע ועקרבים, היינו ילדי טבע ממש. אז לא היה פחד או חשש ממחבלים, טיילנו עד למעלה סולם צור, ושני חברי – רפי אלמדווי ומאיר בוזגלו (ברזילי) אף עברו את הגבול, נתפסו על ידי הצבא הלבנוני, הוחזקו כשבויים במשך כשלושה חדשים והחזרו לארץ. בעינינו הם הפכו לגיבורים אמיצים. רבים חלמו לשחזר את ה"טיול שלהם ללבנון".

ביה"ס ממלכתי בשלומי היה יותר מקום להחזיק בו את הילדים לארבע שעות ביום מאשר בית ספר מחנך. למרות זאת, תקופת הלימודים במעברה זכורה לטוב בעיקר מההיבט החברתי ופחות מההיבט החינוכי.

הזוית האישית

סבא אלי: אני משתתף זאת הפעם השנייה בתכנית. אני נהנה להגיע ולפגוש את הקבוצה שלנו. אנחנו שרים שירי ארץ ישראל בתחילת כל מפגש ומשם השיחות שלנו מתגלגלות לכל כיוון. כל אחד מביע את דעתו והנכדים לומדים מהי שיחה תרבותית. למדתי המון מהסיפורים של אנשי הקבוצה והנכדים שלנו למדו מהי "דרך ארץ".

קישור לסיפור שהעלנו בשנת 2017: "מלחמת העצמאות של סבא רבא אברהם טרבס"

נועם: התכנית שבה סבא השתתף הייתה מאוד כייפית. למדתי מסבא המון וגם מכל הסבים והסבתות האחרים שהיו משתפים אותנו בסיפורים.