מאגר סיפורי מורשת

הרקע

הורי עלו מתימן בשנות השלושים כזוג צעיר, כדי להצטרף למשפחה המורחבת שעלתה לפניהם, מתוך אמונה שהגיעה שעת הגאולה ומכיסופים עזים לציון. הם הצטרפו לשיירה וברחו באישון לילה מעיירתם, כאשר הם משאירים מאחוריהם את ביתם ורכושם ולוקחים אתם מעט מזון לדרך ותכשיטים שאפשר להחביא. קשה ורצופת תלאות היתה הדרך. הם הלכו רק בלילות. בימים התחבאו מפחד השלטונות, שאסרו יציאת יהודים, חשש משודדי דרכים ואפילו מבוגדנות של מורי הדרך המלווים.

בהגיעם לעדן, שהיתה תחת שלטון בריטי, המתינו במחנה מעבר כשנה, עד שקיבלו אישורי עליה. הם הפליגו באניה לנמל פורט סעיד שבמצרים ומשם ברכבת לארץ ישראל. בהגיעם, נשלחו אל משפחתם, שהתיישבה שנים לפני כן בחדרה. שם בשנת 1944, נולדתי. בהיותי בת שנתיים עברנו לתל אביב.

הזכרונות המוקדמים שלי די מעורפלים שכן הייתי אז בין גיל שלוש לארבע. מתקופת המנדט זכורה לי תמונה בה אמי מאיצה בנו לרוץ הביתה כאשר הוכרז עוצר וכשכבר היינו בבית הנעול, כל כך פחדנו שהתחבאנו מאחורי דלתות. באחד ה"עוצרים" הצצתי מבין חרכי התריס המוגף וראיתי חייל בריטי ובידו מוט או שוט הולך במהירות אחרי בחור יהודי, שכנראה הפר את העוצר והיה מובל למעצר. אני זוכרת שאם נתקלנו בחיילים בריטים, הילדים הגדולים היו מקניטים אותם ושרים את השיר "כלניות", בשל הכומתות האדומות שלהם.

הזיכרון הבא שלי הוא שאני נישאת בלילה על כתפי איש בלתי מזוהה בתוך קהל עצום של רוקדים ושרים. כנראה בכיכר מגן דוד, או בככר מוגרבי. מפי אמי נודע לי  שזה קרה בליל  כ"ט בנובמבר 1947, עם היוודע תוצאות ההצבעה באומות המאוחדות, על סיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ. אני זוכרת את מעגלי הרוקדים בלילה, את השירה האדירה ואת האיש רוקד ואני על כתפיו.

גרנו בשכונת מנשיה על גבול כרם התימנים, מול הדולפינריום של היום. השכונה היתה מעורבת יהודים וערבים שקיימו יחסי שכנות סבירים, עד פרוץ מלחמת השחרור. יש לי "תמונות" של אנשים בפעילותם היומיומית שהייתי רואה מחלון ביתי: ערביה יושבת ליד ערימות עשבי תיבול ואבטיחים. ערבי רץ עם צרורות ירוקים של ענפי חומוס על תרמיליהם הקלויים ומכריז: "ביסמל, ביסמל". ערבי אחר נושא על ראשו מגש גדול ועליו תפוחי עץ מצופים קרמל אדום ונעוצים על מקלות. ("סוכריה על מקל…") ומכריז בקולי קולות שוב ושוב: "עמבר יא וולאד" וסביבו מתקבצים ילדים.

מסגד חסן בק

              שכונת מנשיה

במלחמת השחרור, כיון שהשכונה היתה קרובה ליפו ובתוכה חיו יהודים וערבים המלחמה הגיעה עד אלינו והפכנו לספר בתוך העיר. כל יציאה מהבית היתה כרוכה בסיכון. במגדל של מסגד חסן בק היו כל הזמן צלפים שירו אל השכונה. במשפחה רווח סיפור על אחת מדודותי, אחות אמי (או שהיתה זו אחותי), שהיתה ילדה  שובבה, מצאה לעצמה "עיסוק" לרוץ ברחוב ולהתחמק מכדורי הצלפים. יש לי זכרון בו אמי אוחזת בידי ובידי אחותי הקטנה בצידיה ושלושתינו רצות ברחוב לקולות נפץ רבים סביבנו.

המצב הלך ןהחמיר עד שנאלצנו לנטוש את בתינו והפכנו לפליטים. כפליטים, שיכנו אותנו עם עוד משפחות בבית הכנסת "עזרת אחים", שבכרם התימנים. היתה שם חצר רחבה עם עצי נוי ואנחנו, הילדים, שיחקנו שם תופסת, מחבואים ועוד משחקי חצר. באותם ימים נהגו לקחת אותנו למעון של ויצו ברחוב בוגרשוב פינת בן יהודה. זכור לי שבכל בוקר, לפני הכניסה למעון היו מעמידים אותנו בטור והאחות היתה בודקת לנו את הצפורניים, הראש והגרון. רק אז הורשינו להכנס ולקבל לימונדה.

בבית הכנסת גרנו עד שנבנה . שיכון במזרח העיר. בשל כורח הנסיבות והצורך הדחוף, הבתים היו בני חדר אחד, מטבח קטן וחדר שירותים פצפון. לכל אחד מהם דלת ומנעול כיון שכולם פנו אל רחבה פתוחה בגודל של כארבעה ממ"ר, שפנתה לרחוב. היתרון היה שאלה היו בתים דו משפחתיים עם חלקת אדמה. השיכון נקרא בהתחלה "שיכון פליטי הספר" והיה צריך להוכיח שהיינו פליטים כדי שנוכל להימנות על תושביו. לאחר זמן מה הוחלף השם ל"רמת ישראל", ע"ש ישראל רוקח, ראש עירית תל אביב, שנפטר והיה מיוזמי הבניה. אבל כדי שלא נשכח מנין באנו, רחוב ראשי בשיכון נקרא "רחוב פליטי הספר".

כאשר עברנו לבסוף לשיכון, הייתי גדולה מידי לגן ילדים ולכן "הוקפצתי"  לכתה א', בבית הספר.

בית הספר התנהל לגמרי אחרת מכפי שהוא מתנהל כיום: כניסה לכיתה לאחר ההפסקה היתה בטור של זוגות האוחזים ידיים וצועדים לכיתה. למורה לא קוראים בשמו אלא "המורה" או "מורי/מורתי". כשהמורה נכנס/ת לכיתה כל התלמידים עומדים. ורק עם אישור חוזרים לשבת. לעיתים אם תלמיד לא התנהג יפה היה אפילו מקבל מכה. לא נוראית אבל מעליבה. פעם בשעת השיעור פניתי לאחור להגיד משהו לחברתי והמורה ניגש אלי, הורה לי לפרוש את כף ידי ולהושיטה קדימה והצליף עליה עם הסרגל שהיה בידו. וזה היה בכיתה א'… למרות כל זאת לא הרגשנו שמתעללים בנו כי זו היתה הנורמה.

בימי שישי היה לנו טקס קבוע בסוף היום: המורה היתה פורשת מפה לבנה על שולחנה והיתה מניחה עליו אגרטל עם פרחים ולידו את הקופסה הכחולה של הקרן הקיימת לישראל. קופסה שלתוכה שלשלנו פרוטות מעטות. כל אחד כפי יכולתו, והיכולות שלנו היו מועטות, אבל עשינו מאמצים להשיג את המעט הזה כי היינו חדורי אמונה שכך אנחנו גואלים את אדמת הארץ. בסוף היינו שרים את שני  השירים הקשורים לנושא: "דונם פה ודונם שם", "את קופסה את קופסתנו" פעם בשבוע היינו נוסעים במשאית לחוות אפעל (היום רמת אפעל), שם התקיים שיעור חקלאות. אהבנו את השיעור הזה. לאו דווקא כדי ללמוד חקלאות אלא כי הרגשנו בכל פעם שנוסעים לטיול.

ואילו שירים שרנו? נבנה ארצנו ארץ מולדת. אנו באנו ארצה. מי יבנה בית בתל אביב. לעבודה ולמלאכה. הו הו הא מי זה בא. אנו בונים פה נמל. באה מנוחה ליגע ועוד ועוד שירים המשקפים את את רוח התקופה. את ההתגייסות למען העם  ובניין המולדת. היו גם שירים אחרים אבל אני זוכרת את אלה כי אותם למדנו בבית הספר.

המצב לאחר סיום מלחמת השחרור היה קשה מאד. מדינה צעירה ועניה המלקקת את פצעיה לאחר המלחמה הקשה, ואם לא די בכך, גם לקלוט את העולים הרבים שהגיעו בגלים מכל העולם. לספק את צרכיהם ההכרחיים: מגורים, עבודה ומזון. בשל המחסור  גדול במזון החליטה הממשלה על קיצוב מזון, על ידי חלוקת פנקסי תלושים. מספר התלושים היה מוגבל ובלעדיהם אי אפשר היה לקנות מזון. לתקופה הזו קראו תקופת הצנע. אמי היתה שולחת אותי למכולת עם הפנקס והחנווני היה תולש את התלושים לפני שהיה מספק לי את המוצרים שהיו מוקצבים. היו ימים שהיה מחסור בביצים אז קיבלנו אבקת ביצים.

לא הכל קנינו במכולת. היו עגלות, שסובבו בשכונה ומכרו לחם. את החלב הביא החלבן בכדי מתכת  על עגלה. היינו יוצאות עם כלי, לתוכו היה יוצק את החלב הטרי, ומיד בבית היה צורך להרתיח כדי לחטא מחיידקים. מקררים חשמליים לא היו. בקושי מקררי קרח. לשכונה היתה מגיעה עגלה בתוכה היו "בלוקים" של קרח והמוכר היה שובר על פי מידה, חצי או רבע בלוק, שהיינו נושאים במתלה מיוחד או על יריעות בד הביתה. פעם בכמה ימים היה מופיע גם מוכר הנפט עם מיכלית על עגלה, היה מצלצל בפעמון ענק וצועק: "נפט! נפט!" ומן הבתים היו יוצאים אנשים עם פחים והמוכר היה ממלא לתוכם נפט, ששימש להדלקת פרימוס או פתיליה לבישול, לכביסה או לחימום מים לרחצה.

אמנם כבר היה לנו גז לבישול אבל היתה עדיפות לבישול איטי על פתיליות, מה גם שבשבת לא הדלקנו את הגז והאוכל היה נשאר חם על הפתיליות במשך השבת. ביום כביסה  (לא רק שלא היו מכונות כביסה, אלא שאפילו לא ידענו שיש דבר כזה…) היתה אמא מדליקה את הפרימוס בחצר ועליו היה מונח דוד הכביסה עם מים, שבבי סבון כביסה וכבסים. לאחר רתיחה ממושכת היתה אמא מוציאה את הכבסים לפיילה (גיגית מתכת) ומכבסת בידיה, או בעזרת פח גלי את הכביסה. העבודה היתה קשה מאוד ולכן הוקדש לה יום, "יום כביסה". אבל השימוש הכי מרגיז בנפט היה להדליק בו את הפרימוס, הרועש כמו טרקטור, בתוך הבית, כדי לחמם מים לרחצה. (כן, בהתחלה היו לנו רק ברזי מים קרים.) אמא היתה מניחה את הפיילה על רצפת החדר. אנחנו עמדנו בתוכה והתרחצנו במי הדוד החמים.

גם אחרי תקופת הצנע לא הכל היה בהישג יד. רובנו היינו די עניים. אמא היתה קונה לנו בגדים גדולים ממידתנו כדי שיספיקו לכמה שנים. אני גם זוכרת שנסיעה "העירה" לקנות נעליים בחנות "נעלי פיל", שהיתה ממוקמת באלנבי פינת נחלת בנימין, היתה חגיגה גדולה ונדירה.

התחבורה הציבורית היתה מאד מצומצמת. לתחנת האוטובוס הנוסע למרכז העיר הלכנו כרבע שעה. חצינו את ואדי מוסררה (הכביש הכי פעיל היום – האיילון), שבינינו לבין שכונת מונטיפיורי. שם היתה התחנה. בחורף היו מניחים קורות עץ כדי שנוכל לחצות אותו וכשהיו שיטפונות היינו מנותקים ממרכז העיר. פעם אמא שלי רצתה לצלם אותנו. אבל לא כמו שהיום מוציאים מצלמה, הזמינה לכל ילד על הטלפון הנייד. לנו אפילו רדיו לא היה, אז כדי להצטלם הלכנו לשדרות יהודית שבשכונת מונטיפיורי. כן, ליד תחנת האוטובוס. שם היתה "צלמניה" כך קראו למעין סטודיו לצילום.שם הצטלמנו. זו אחת התמונות הבודדות שיש לי מילדותי. אפשר לראות את עקבות ה"מסע" לצלמניה בנעלינו, המאובקות מהדרך.

למרות המחסור, העוני והקשיים, היינו ילדים עליזים ושמחים. לא הרגשנו מסכנים, כי כל מי שהכרנו היה במצבנו. בכל יום כמעט, לאחר שהכנו שיעורי בית, היינו יוצאים החוצה, פוגשים חברים ומשחקים. את המשחקים הכנו מחמרים מזדמנים: חמש אבנים מאבני חצץ בעלות גודל דומה. שבע אבנים ממרצפות שבורות. דודס: מקל באורך 10 ס"מ שחידדנו את קצותיו ומקל גדול כדי לחבוט בו. גלגל של אופניים ללא הצמיג שדחפנו בעזרת חוט ברזל ורצנו ברחבי השכונה. וגם משחקים ללא חפצים כמו חמור חדש או חמור ארוך והיו גם "משחקים אסורים": בימים שהרוכלים על העגלות הגיעו לשכונה היינו רצים אחרי העגלות ותופסים טרמפ עליהן. הכי אהבנו את עגלת הקרח כי תמיד הצלחנו לאסוף פתיתי קרח ו"לספר" לעצמנו שאנחנו אוכלים אסקימו (היום נקרא ארטיק קרח).

המכנה המשותף בין כל המשחקים היה שלא נקנו בכסף (שלא היה לנו). שהמשחק בחברותא תרם רבות לליכוד החברתי ושאהבנו לצאת מן הבית לשחק בחוץ.

הזוית האישית

המשוב והסיכום של יערה הנכדה: נהניתי מאד לעבוד עם סבתא.למדתי הרבה מושגים, ביטויים חדשים וגם למדתי על המשפחה שלי שעלתה מתימן ואת "ההיסטוריה" של המשפחה. היו לפעמים חילוקי דעות ביני לבין סבתא, אבל הסתדרנו. סבתא לימדה אותי על המשפחה שלי והרחיבה לי את הידע עליה ואני לימדתי אותה דברים במחשב.

 ילדות בלתי נשכחת – מצגת של בת שבע ויערה

המשוב והסיכום של סבתא בת שבע:

לפני הכל ברצוני להודות ליוזמי והוגי הרעיון המבורך הנקרא "הקשר הרב דורי". השתתפותי בו פתחה לי דלתות לעברי הרחוק. במהלך הדרך הוצפתי בתמונות נשכחות מילדותי. בשיחות עם בני משפחה גיליתי שייתכן שחלק מזיכרונותי אינם שלי אלא דברים ששמעתי בילדותי ואימצתי כזכרונות. כך או אחרת, התהליך היה פורה ומרתק. מעין מסע במנהרת הזמן, שלווה גם בלא מעט כאב, כאשר לא יכולתי להמנע מהשוואות שבין אז ועכשיו. כדי להתנחם, אני אומרת לעצמי שבמבט נוסטלגי הדברים נראים יפים משהיו, וגם אז היו קשיים לא מועטים. מכל מקום, ההנאה שבעבודה עם יערה, נכדתי הסקרנית שיודעת לשאול, היתה שווה את כל התסכולים של נסיון להתמודד עם הקידמה… מזל שיערה עמדה לצידי וחנכה. ואחרונה חביבה איילת, שתמיד עם חיוך וסבלנות הצליחה להרגיע ולהנחות ולהעלות על דרך המלך. יישר כח!