מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות בכפר ויתקין

אבינעם ואני כותבים ביחד את הסיפור
סבתי מחזיקה את אבינעם שהוא קטן
אח של סבתי ז''ל מספר על ילדותו בכפר

מימין אחותי אביבה, סבתו של אורי המתעד, משמאל אחי ספי (יוסף) ואני במרכז.

תמונה 1

 

 

מושב כפר ויתקין נוסד ב-1930, והוא ראשון היישובים העבריים בעמק חפר. הכפר נמצא במקום מיוחד בין חוף הים, גבעות הכורכר, שדות נרחבים של אדמה כבדה (שבתחילת ההתיישבות בכפר היו ביצות), נחל אלכסנדר ואזור דיונות.

שמי אבינעם ואני בנם השלישי של פניה ויצחק גוזנר ממייסדי המושב.

הבננות

היה לי חבר טוב ושמו יוסי. היינו תלמידים באותה כיתה החל מהגנון. יוסי ואני נהגנו לבצע הרבה "הרפתקאות" ביחד. לדוגמה, היינו "מתפלחים" למטע הבננות של קיבוץ מעברות, חותכים אשכול של בננות בשלות, לוקחים אותו איתנו אל שדרת האקליפטוסים שהקיפה את הכפר, מטפסים על אחד העצים וקושרים את האשכול כך שהוא מוסתר בין ענפי העץ. אחר כך כל יום הלכנו לשם, ואכלנו כמה בננות. אולי זה נשמע מוזר: מה פתאום לגנוב (אז קראו לזה "לסחוב") בננות? מפני שהפירות שהיינו אוכלים אז היו הפירות שגידלנו, ובכפר ויתקין לא גידלו בננות.

המזח

בחוף הים שלנו היה מזח, שכיום נותרו ממנו רק שרידיהם של כמה עמודים. המזח הוקם בסוף שנות השלושים כדי לאפשר העמסת פרי הדר מיישובי עמק חפר על אניות שעוגנות במרחק מה מהחוף.

המזח

תמונה 2

 

כשהינו ילדים קטנים היינו עולים על המזח והולכים לאורכו בעיניים עצומות. פותחים את העיניים לשנייה רק כדי לוודא שאנחנו הולכים בכיוון הנכון, וממשיכים ללכת בעיניים עצומות. מדוע בעיניים עצומות? כי רצפת המזח הייתה עשויה מקורות שביניהן רווחים, ודרך הרווחים נראו גלי הים – וזה היה מפחיד נורא!!! כשגדלנו עוד קצת, ועדיין היינו קטנים, היינו מתחרים בינינו מי יצליח ללכת יותר רחוק בעיניים פקוחות, עד שיעצור מפחד. ככל שהתרחקנו מהחוף הגלים היו יותר מפחידים….! לשחות לא למדנו בים אלא בנחל, אך כשכבר גדלנו וידענו לשחות הגיע הזמן ללמוד לקפוץ. לא היו אז בריכות שחייה ומקפצות, אז מה היינו עושים? היינו עולים על המזח והולכים עד לקצהו המערבי, שם היו המים עמוקים. אם הים לא היה סוער אפשר היה לקפוץ. כל אחד קפץ בסגנונו האישי: קפיצת ראש או קפיצת רגליים. כמובן שהיה צריך לקפוץ לא רק למטה אלא גם למרחק, כדי שזרמי המים לא יטיחו את הקופץ אל עמודי המזח. לכן היינו רצים על המזח כמה מטרים ורק אז קופצים. לאחר הקפיצה אי אפשר היה לעלות בחזרה על המזח. היה צריך לחזור בשחייה אל החוף, ואז לעלות שוב על המזח. כך יצא שהודות לרצון העז לחזור ולעלות שוב על המזח, תירגלנו שחייה בים ו"תפיסת גלים".

אני על החסקה של המציל בחוף כפר ויתקין

תמונה 3

יוסי חברי הצטיין בשחייה, וכשהיינו בני 16-17 היה יוסי עוזר מציל.

נחל אלכסנדר

אי אפשר לתאר את ימי ילדותנו בכפר ללא נחל אלכסנדר. מי הנחל היו אז נקיים והנחל היה מלא בדגים רבים ושונים וניתן היה לשחות בו ולשוט בו.

לימוד שחייה: בגדותיו של הנחל לכל אורכו גדלה צמחייה סבוכה, והגישה אל המים לא היתה נוחה. אבל במקום אחד היה על גדת הנחל סלע גדול שמתוכו זרמו מים אל הנחל בזרם חלש מאד. גדת הנחל שליד הסלע, לאורך כמה עשרות מטרים, היתה חולית וללא צמחייה. (כנראה שההורים או הילדים הבוגרים של הכפר עקרו משם את הצמחייה עוד לפני שנולדתי). למקום הזה קראנו "המעיינות", ושם היינו מתרחצים במשך כל הקיץ. היינו מגיעים לשם מהכפר בהליכה של כמה מאות מטרים דרך החולות, שעליהן הוקם אחר כך היישוב הקהילתי "חופית".

כל ילדי הכפר למדו לשחות במעיינות, החל בגיל 5 בערך. מורי השחייה שלנו היו הילדים הבוגרים יותר. רוחבו של הנחל היה כ-30 מטרים, וילד שהצליח לחצות אותו ללא עזרה נחשב כשחיין.

הצבים

כיום חיים בנחל צבים ענקיים, אך בימים ההם חיו בנחל צבים קטנים, שגודלם כגודל צבי היבשה. קל היה לתפוס את הצבים, ואחרי שלמדנו לשחות היינו תופסים צב, אוחזים בו ביד אחת, ושוחים בחזרה בעזרת היד השנייה. שם היינו מניחים את הצב על החול, ונהנים לראות אותו מחפש את הכיוון אל המים, רץ לשם במהירות, וצולל.

נקבות הצבים היו מטילות ביצים בחול. קרה שישבתי על החול להתייבש בשמש לאחר שחייה, חפרתי קצת בחול וגיליתי ביצי צבים.

הילדים הערבים

אל הגדה הצפונית של הנחל, ממול למעיינות, היו מגיעים לעתים ילדים ערביים מהכפר "שומאלי" ("הצפוני". היה באזור עוד כפר ערבי, "הדרומי", ליד קיבוץ מעברות). אני זוכר שאחד מהם היה שחור לגמרי וקראו לו "עַבֶּד". למדתי אז שאותו ילד היה צאצא של אפריקאים שהיו בעבר עבדים אצל הערבים. אינני זוכר מריבות עם הילדים הערבים, אבל גם לא התידדנו איתם כי הם לא דיברו עברית ואנחנו לא דיברנו ערבית. אני יודע שילדי הכפר מכיתות גבוהות יותר ביקרו בבית הספר שלהם. אגב, בזמן המלחמה (1948) רוב תושבי שומאלי עזבו ולא חזרו, אך לאחר המלחמה היו אחדים מהם חוצים בלילות את הגבול כדי לגנוב פרות מאיתנו. משפחה אחת משומאלי החליטה לא לעזוב, ונשארה. זוהי משפחת אבו עיסא, שהיה מוכתר הכפר. בני משפחה זו גרים במקום עד היום (היישוב נקרא כעת גאולי תימן). אני זוכר את המוכתר אבו עיסא רוכב על סוס ברחובות כפר ויתקין ולראשו תרבוש שחור.

 

הדגים

תחילה הכרנו בנחל דגי בורי, סרגוס, וצלופח, שהיו הדיירים המקוריים בנחל. אך יום אחד גילינו להפתעתנו שדגים חדשים חיים בנחל – הקרפיונים. אלה הגיעו אל הנחל כדגיגים שהסתננו מבריכות הדגים של המושב השכן "בית חרות", כשהיו מחליפים את מי הבריכות. הגיעו כדגיגים וגדלו להיות דגי ענק!

מדוע ואיך היינו דגים? השיטה הנוחה הייתה באמצעות מלכודת: גליל מרשת באורך של כחצי מטר, שאחד מבסיסיו הוחלף בקונוס עשוי רשת ובו חור שאפשר כניסת הדגים.

אחת מחלקות השדה שלנו, "שדה א" או שדה ב", הייתה צמודה לגדת הנחל, די קרוב ל"גשר העץ" (הידוע כיום בשם "גשר הצבים"). היינו מכניסים לתוך המלכודת כמה עגבניות ומעט לחם, ומשליכים אותה לתוך הנחל. קשרנו את המלכודת בחבל אל שיח בגדת הנחל, כדי שנוכל למשוך אותה ולהוציאה מהמים.

לאחר שסיימנו את העבודה בשדה, חריש או זריעה או קציר תלתן והעמסתו על העגלה, היינו ניגשים אל גדת הנחל, מושכים ומוציאים את המלכודת, ותמיד היינו מוצאים בתוכה כמה דגים שנכנסו לאכול, ולא הצליחו למצוא את פתח היציאה (או שזללו והשמינו ולא יכלו לעבור דרך הפתח הצר….). מזל רע לדגים, ומזל טוב לנו, שאחת לכמה ימים היינו אוכלים דגים טריים וטעימים.

אבל להוריו של חברי הטוב יוסי לא היו חלקות שדה, כי הם לא היו חקלאים אלא עובדי ציבור. אז כדי שמשפחתו של יוסי תהנה מהדגים, וגם ובעיקר כדי שאנו נהנה מהריגוש שבדיג, יוסי ואני היינו יוצאים לדיג לעתים קרובות. איך היינו דגים? היינו קושרים קרס בקצה חוט ניילון, תוקעים על הקרס גרעין של תירס או "מעדן" אחר, לפי העונה, נכנסים למים ברגליים יחפות כמובן (לא באיזור ה"מעיינות" אלא באיזור השדות), ומשליכים את הקרס למים. תוך פחות משעה היינו תופסים כך דגים אחדים. אם היינו תופסים צלופח היינו מחזירים אותו למים כי צלופח אינו כשר….  את הדגים הבאנו לאימא של יוסי, ושכרנו היה סוכריות צבעוניות.

גשר העץ על נחל אלכסנדר בשנות ה-30

תמונה 4

הזוית האישית

 

אבינעם: אני מרגיש שניתנה לי הזדמנות מיוחדת במינה גם להיזכר באירועים מילדותי וגם להכיר טוב יותר את אורי היקר, הנכד של אחותי אביבה ז"ל.

הנכדן אורי: אני שמח שהכרתי את אבינעם בצורה מעמיקה יותר גיליתי כמה הוא מצחיק, כיפי, מוכשר במחשבים, ויודע לספר סיפורים מעניינים. והקשר בינינו התהדק מאוד במהלך המפגשים.

מילון

מתפלחים
מתגנבים למקום בלי רשות.

נחַל אֲלֶכְּסַנְדֶּר
נחל הזורם מהרי השומרון ועד לים התיכון. ברובו הוא זורם בעמק חפר. שפך הנחל מצוי מצפון לנתניה בין המושבים מכמורת ובית ינאי. הנחל מנקז את אזור שכם ומרכז השומרון, וכן חלק משפלת החוף. אורך הנחל כ-32 ק"מ. חלקו התחתון של הנחל וסביבותיו הם גן לאומי מוכרז. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”היינו פותחים העיניים לשנייה רק כדי לוודא שאנחנו הולכים בכיוון הנכון, וממשיכים ללכת בעיניים עצומות. “

הקשר הרב דורי