מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותה של מרים פרסי בירושלים

אני וסבתא שלי, מרים, מדליקות נרות שבת
מחוץ לבית במושבה הגרמנית.
איך התנהלו החיים בירושלים

גרנו בשכונה בירושלים הנקראת "המושבה הגרמנית" בשכונה שלנו גרו: נוצרים, ערבים וכמובן יהודים. כולם גרו יחד באהבה ובשכנות מאוד מאוד טובה. תמיד אחד עזר לשני כשהיה צריך עזרה, הם השתתפו בשמחות שלנו, אנחנו הזמנו אותם לשמחות והם הזמינו אותנו לשמחות. באותה תקופה, המצב הכלכלי בירושלים היה קשה, לא היה גז בישול, בישלנו אוכל על פתיליה, חיממנו מים לרחצה על פרימוס וגיהצנו בגדים על מגהץ גחלים וכולם היו מאושרים ושמחים. אחרי כמה שנים, שהייתי בת 10 היה דוד והיה גז ולאמא שלי היה את הגז והתנור ראשונה בשכונה שלנו.

בימי שישי היינו הולכים לסבא וסבתא שלי וזה היה אירע ממש גדול כי היינו משפחה מאוד גדולה היינו שרים ומקבלים את השבת בשמחה גדולה בסוף הארוחה היינו מספרי סיפורים. או סבא או סבתא היו מספרים סיפורים. סבא שלי היה מספר סיפור שמאוד אהבתי: הרב של בית המדרש אחרי שסיים שחזר הביתה הלך לשוק כדי לקנות לו משהו לאכול היה מוכר שמכר ציפורים שהציע לו לקנות ציפור מאוד בזול, הוא קנה את הציפור ואמר: "אני אלך הביתה להכין את הציפור." הציפור פתאום התחילה לדבר ואמרה: "אם לא תאכל אותי אני אציע לך שלוש הצעות שיעזרו לך בחיים". הוא חשב לעצמו "אם ציפור יכולה לדבר בלשון בני אדם סימן שיש לה מסר מיוחד מאוד לתת לי, אפילו אלוהי.

ההצעה הראשונה היא מציעה לו: "לעולם אל תתחרט על מעשה טוב שעשית." ההצעה השנייה: "אל תנסה לעשות את הבלתי אפשרי". ההצעה השלישית: "שלא תאמין אף פעם גם אם הוא הכי חכם, תבדוק תמיד את הדברים ותתיעץ." הסכים הרב ושיחרר את הציפור.

הגיע הרב הביתה ופתאום הוא רואה את הציפור על עדן החלון שלו ואז היא אומרת לו: "אתה טיפש ששחררת אותי. אילו היית אוכל אותי היית מוצא בבטני את היהלום הכי יקר בעולם" ואז מה הוא עשה? הוא ניסה לתפוס אותה והיא ברחה. ניסה שוב ושוב ברחה. אז היא עלתה על עץ והוא ניסה לעלות על העץ ולתפוס אותה כי היא לא ברחה לגמרי אז הוא ניסה וניסה ובסופו של דבר נפל ושבר את רגליו. אז היא אמרה לא: "אל תנסה לעשות את הבלתי אפשרי, אל תאמין בפעם הראשונה, ואל תתחרט על מעשה טוב שעשית". בסוף הציפור לימדה אותו את הדברים הכי חשובים לחיים.

בילדותי, לא היו משחקים, לדוגמא קורקינט: היינו קונים גלגלים מפלדה ומשחילים במוט לקורקינט. בובות תאטרון: היינו לוקחים גרביון קושרים אותו ועושים ראש, היינו עושים דמויות של בובות. אם היה סוודר ישן, שלא היינו צריכים היינו מכינים ממנו בובות. אם היה סוודר של תינוק היינו ממלאים או בדים או צמר גפן או סמרטוטים שלא צריכים. סרטים: היינו גוזרים תמונות מעיתונים ועושים גליל, מדביקים תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה… היינו מוכרים כרטיסים בכסף מזוייף וכל הילדים של השכונה נהנו מאוד מההצגות ומהסרטים.

אהבנו מאוד לטייל בטבע, אהבנו לקטוף זיתים ובחורף פטריות והיינו מבשלים את הפטריות ואת הזיתים. היינו מכינים אוהל מקרשים ושמיכות והיינו משחקים וככה היינו עושים פיקניק, סיפרנו סיפורים ובדיחות, מאוד נהננו.

אנחנו היינו מאוד סקרנים לראות את הכותל והכותל לא היה בידינו אז הלכנו למגדל דויד שהיה ממש על הגבול עם ירדן והיינו עולים עד למעלה והיה מצפה ולפעמים אפילו הבאנו משקפות כדי לראות את הכותל. כשראינו חלק, אבן אחת מהכותל, מאוד התרגשנו, לפעמים אפילו היינו בוכים. ההרגשה הייתה כאילו אנחנו רואים את בית המקדש.  לכל המקומות האלה היינו הולכים ברגל, לא היו מכוניות, ובקושי היו אוטובוסים, פעם בשעתיים היה בא אוטובוס,  ליד ההיינו הולכים לכל המקומות האלה בשבתות ובחופשים.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, ובשכונה גרו נוצרים ערבים ויהודים, היינו כולנו באותו מקלט, וממש הרגשנו את הפגזים נופלים ממש ליד המקלט, המטבח של אמא שלי נפגע, כמעט חצי היה פגוע. אחרי שהמלחמה הסתיימה וניצחנו אז הלכנו לראות דבר ראשון את הכותל, את העיר העתיקה, לשוק ומאז הטיול בשבת היה לעיר העתיקה, לכותל, לשוק. היה שם ריחות של פירות, של ירקות, של אוכל. וכל שבת כולנו היינו נוסעים לעיר העתיקה, השוק היה מלא אנשים. השם של השכונות שליד העיר הם ממילה, וימין משה. פעם הם היו שכונות עוני והיום הם שכונות יוקרה. אהבנו מאוד לטייל בשכונות האלה וגם היו לי המון חברים וחברות בשכונות האלה. משם ירדנו לגיא בן הינום. שם היה המון עצי פרי וירק והיינו יושבים וקוטפים ועושים פיקניק שם. בשכונה הזו היה גר שם צייר שהיה מכין לילדים דלאים של צבעים, צבעי גואש וצבעי מים, והיה מביא המון דפים ובריסטולים והיה מביא מחצלות ומושיב את כל הילדים על המחצלת ומלמד אותנו לצייר. כמעט יום שלם היינו שם, היינו יושבים שם ושרים ונהננו מאוד. היינו חוזרים הביתה מאושרים מאוד.

ירושליים היא אחת הערים הקדומות בעולם. ראשיתה, לפני כ-5000 שנה. דוד המלך כבש את העיר מידי היבוסים, והקים עליה את העיר דוד והפך אותה לבירתו. ירושלים היא מכרז דתי, רוחני, היסטורי ותרבותי בעל חשיבות עולמית. היא מרכז דתי לנצרות, לאיסלם וליהדות.  הנוצרים מאמינים ששם אלוהים התגלה לישו (ישוע) ומקום עליתו לשמים.

האיסלם מאמינים ששם מוחמד עלה לשמיים. אחרי מלחמת ששת הימים אוחדה ירושלים אחרי ניתוק של 19 שנה. היהודים חזרו לגור ברובע היהודי שבעיר העתיקה, שיקמו מבנים ובנו בתי דירות חדשים. הבניה ברובע היהודי הוא סגנון בניה ישן. החצר סגורה ומוקפת דירות. נבנו בתי כנסת וישיבות. היום גרים ברובע היהודי כ-5000 תושבים. אומנים רבים גרים שם, יש שם סדנאות של אומנים רבים אשר התיישבו ברובע היהודי והם מעבירים סדנאות אומנות וכך מושכים מברקים ומטילים המטילים ברובע. משם יש מדרגות המובילות לכותל המערבי.

משכנות שאננים

משכנות שאננים (ימין משה של פעם): בכניסה לשכונה הייתה תחנת הרוח של משה מונטיפיורי. ברחבת החניה מוצבת מפה מפורטת של השכונות הסמוכות. יש שם מרפסת תצפית שמשם רואים נוף פתוח ומרהיב. במזרח רואים את גיא בן הינום  ואת חומת העיר העתיקה. ליד תחנת הרוח, יש ביתן שבו נמצאת המרכבה של משה מונטיפיורי, פעם קראו לו סר מונטפיורי. שם יש שלט המספר על מסעות מונטיפיורי. משה מונטיפיורי היה מנהיג יהודי נערץ, אוהב מאוד את ארץ ישראל ובעיקר את ירושלים. היה נדבן גדול, והוא גיסו של מאיר רוטשילד. הוא קנה קרקעות לבניית מוסדות ולעזרה רפואית וחינוכית למען היהודים.  יש שכונות שנקראות על שמו: בני משה, מזכרת משה, אוהל משה, זכרון משה וקריית משה – כל השכונות הללו נמצאות בירושלים.

שכונת מאה השערים

שכונת מאה השערים היא השכונה היהודית החמישית מחוץ לחומה. היא הוקמה בשנת 1874, שמה נקבע על שם שתי מילים בפרשת השבוע. (ספר בראשית כ"ו י"ב). "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים".

השכונה נבנתה בצורה מלבנית וסגורה על ידי הקירות החיצוניים של הבתים המאורכים. בלילות היתה השכונה ננעלת בשערי ברזל. במרכז השכונה היה שוק ענק ישיבה גדולה ותלמוד תורה. בשכונה הזו גרים רק דתיים. נשים שרוצות להיכנס או לטייל לשם חייבות ללבוש צנוע. בשכונה סוררת אוירה מיוחדת המתבטאת בלבוש התושבים, בכרזות ומודעות שעל הקירות. בימי חמישי ושישי היה שוק אוכל. מכל העיר היו באים לקנות אוכל לשבת. אני וחברות מהשכונה היינו באות לשכונה ונהנות מהאוכל, והיינו קונות אוכל משם. זו שכונה מיוחדת במינה.

שכונת הבוכרים

זו שכונה שנוסדה על ידי יהודים מבוכרה. העולים מבוכרה הגיעו לשכונה. בשכונה הזו גרו: פועלים, מורים סופרים, פקידים ומנהיגים ציונים. בין הדיירים המפורסמים בשכונה היו: יצחק בין צבי ומשה שרת. מבנה החצרות התאים למגורים בצוותא כמה משפחות היו גרים ביחד. פעמיים בשבוע התקיים מפגש שירים וריקודים והווי חלוצי. מכל השכונות בעיר היו באים לשכונה הזו. זה היה הבילוי שלנו באותם הימים.

היינו נוסעים  אחר הצהריים עד הערב. נהננו מאוד והייתה שמחה גדולה. שם היה גר אחד המקובלים הגדולים: הרב מוצחי. בכל יום שבת אחרי הצהרים הוא היה מלמד ילדים ובני נוער שיעורי תורה  אני וחברותי היינו הולכות לשמוע וללמוד דברי חוכמה.

שכונת רוממה

רוממה היא שכונת במערב ירושלים שמה הוא לפי פסוק בתהילים "ימין השם רוממה ימין השם עושה חי" (פסוק קי"ח ופסוק ט"ז) במרכז השכונה יש ככר עגולה שבמרכזה יש מצבת זיכרון לקידוש ירושלים ע"י הבריטים. המצבה בנויה בצורת תיבה.

שכונת בית הכרם

השכונה הראשונה במערב ירושלים ושכונת הגנים השנייה בעיר החדשה. כמעט כל בתי השכונה כיום הם חדשים. בניין האבן הגדול שבראש השכונה הוא בית המדרש העברי למורים. בית המדרש הוא מכללה למורים.

נוסד ע"י דויד ילין. בכניסה לשכונה יש את כיכר דניה, ובה מוצבת אנדרטה בצורת סירה. למה היא בצורת סירה: לזכר סירות הדייג שבהן העבירו אזרחי דניה פליטים יהודים מגרמניה לשוודיה במלחמת העולם השנייה. השכונה נוסדה ע"י קבלני בניין שבנו בעצמם. רחובות השכונה נקראו על שמות מקצועות. לדוגמא: המייסדים, הבנאי, החוצב, הסוללים. כיום היא שכונת יוקרה. היינו, נפגשים בכיכר דניה במסגרת תנועת הנוער "השומר הצעיר" שם היינו יורדים לעמק. לקראת הערב היינו עושים מדורה והיינו מספרים בדיחות ושרים. זה היה כשהיינו בגיל 12-13.

הר הרצל

הר הרצל עד היום הוא בית הקברות הצבאי המרכזי לחללי מערכות ישראל ברשות משרד הביטחון. נטעו שם המון עצים, שיחים ופרחים. יש טורים של מצבות מרוכזים בחלקות מיוחדות. לכל מערכת יש חלקה ולכל מלחמה  יש חלקה.

מידי שנה מתקיימים בהר הרצל שני טקסים מרכזיים בהשתתפות ראשי העם והמדינה: בערב יום העצמאות  מכריז יו"ר הכנסת בטקס ממלכתי על סיום יום הזיכרון ועל פתיחת חגיגות  יום העצמאות. לשם שם היינו הולכים כל בתי הספר ושהיו"ר הכנסת סיים את דבריו היו זיקוקים והיינו רוקדים ושרים. עד הבוקר היינו נשארים בהר הרצל. היינו הולכים לטקס  מטעם תנועת הנוער ולפעמים מטעם בית הספר. הטקס היה בכ' בתמוז. יום פטירתו של הרצל, ואז היו עורכים טקס לזכרו.

הרצל כתב בצוואתו: יקברוני בארון ליד אבי עד שהעם היהודי יעביר את גופתי לארץ ישראל. ביום כ"א באב תשע"ט בתאריך  19.8.1949, התקיימה הצוואה. והארון הועבר מאז הוא נקרא הר הרצל. שם קבורים כל גדולי האומה, לא רחוק מהר הרצל נמצא יער ירושלים. לשם היינו לוקחים שמיכות, חבלים ועושים נדנדות והיינו יוצרים משחקים. היינו בונים מהקרשים והשמיכות אוהל. היינו לוקחים שמיכה קושרים מעץ לעץ, משני צדדי העץ בחבל וזה היה כמו ערסל, נדנדה. לא היה צריך להביא אוכל, היינו קוטפים שם פירות יער.

שכונת תלפיות

שמה של השכונה מציין – מקום יפה וגבוה (מתוך "שיר השירים) מייסדיהה היו סוחרים וסופרים רבים בינהם: יוסף קלאוזר, אליעזר בן יהודה, שי עגנון, ליב יפה. היינו נוסעים לשם עם אופניים גדולות עם גלגלים גדולים.

הבתים בשכונה גובהם אינו עולה על 4 קומות. הבית של עגנון היה ברחוב קלויזנר בעל פרס נובל. כל ילדי  השכונות היו מבקרים בביתו של הסופר. הבית שלו היה פתוח למבקרים תמיד, חוץ מהשעות 14:00- 16:00. הוא היה יושב עם כל המבקרים בסבלנות רבה. הוא היה מכבד אותנו בבסקוויט ולימונדה. כל כך נהננו בבית שלו. אני וחברותיי היינו הולכים לשם פעמיים בשבוע באופן קבוע. היינו מגיעים או לפני הפעילות של תנועת הנוער או אחרי הפעילות. ומשם היינו ממשיכים באופניים לכיוון קיבוץ רמת רחל.

קיבוץ רמת רחל

בקיבוץ הזה גידלו הרבה עצי פרי. בקיץ היו: דובדבנים, שזיפים, אפרסקים. היינו קוטפים ואוכלים את הפירות, ובחופש הגדול היינו עובדים שם בקטיף תמורת תשלום. הקיבוץ נקרא על שם רחל אימנו, בגלל קירבתו לקברה של רחל אמנו. היינו הולכים לריקודי עם בקיבוץ והיינו הולכים לבריכה בקיבוץ.

שכונת עין כרם

השכונה נמצאת מדרום מערב להר הרצל בבקעה שמוקפת הרים. הנוף הוא אינטימי וציורי. הבתים שם הם בתי אבן מעוטרים בקשתות. הרחובות צרים ויש כנסיות. בכנסיית יוחנן המטביל על משקוף הכניסה, יש כתובת בלטינית וכתוב שם "ברוך השם אלוהיי ישראל כי פקד ושלח פדות לעמו" על הקירות יש כתובות במספר שפות המתארות את תולדות יוחנן והמנזר.

תמונה 1
הבוסתן בעין כרם היא שמורת טבע ושומרים שלא יבנו שם. בבוסתן נטועים עצי פרי ועצי סרק (סרק -אילן סרק: לא מניב תוצאה או תועלת.)

באבי כל הבוסתן מלא עצי פרי, עצי בר והמון שקדיות. בבוסתן היינו עושים את המחנה קיץ, ועד היום המקום נשאר שמור על ידי מתנדבים שגרים בשכונה. ברחוב יש מעיין שנקרא  בפי הנוצרים מעיין מרים על שם אמו של ישו. הוא נובע מעל שכבת סלע.

היום בשכונה יש מלא בתי קפה ומסעדות והמקום מלא במבקרים ותיירים מכל העולם, בעיקר הנוצרים שבאים לבקר בכנסיות. עד היום אני מבקרת שם ואנחנו שותים קפה, יורדים לבוסתן ולמעיין.

תמונה 2
תמונה 3

הזוית האישית

סבתא מרים: אני הרגשתי שאני חוזרת לילדות ושאני חווה את החוויות מחדש.

נכדה אוריאנה: היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפורים של סבתא ולדעת יותר על סבתא. הכרתי המון דברים חדשים עליה ומאוד נהנתי.

מילון

עצי סרק
סרק - אילן סרק: לא מניב תוצאה או תועלת.

ציטוטים

”הכותל בידינו! זהו המשפט שהכי ריגש את סבתא שלי.“

הקשר הרב דורי