מאגר סיפורי מורשת

משפחה

אבי נפתלי נולד בפולין, עלה ארצה בשנת 1935 לאחר שהיה בהכשרה של עלית הנוער. הגיע לקיבוץ שפיים והיה אחד ממקימי הקיבוץ.

אבי שירת ב"הגנה", עבד במאפיות ברמן ואנג'ל בירושלים, ופרש ממשרד הביטחון.

 אבא בהגנה

אמי, אהובה מועלם ילידת ירושלים נולדה למשפחת רבנים. סבה היה יעקב חיים סופר. הוא חיבר את הספר ההלכתי "כף החיים". סבי וסבתי נישאו בארץ והולידו 11 ילדים. אמי הייתה הבכורה.

                            סבי וסבתי עם אימי (בשמלה הלבנה)    סבי וסבתי ביום חתונתם

הורי נישאו בשנת 1940 בירושלים. התקופה הוגדרה: ימי "הצנע". כל משפחה קיבלה פנקס עם נקודות והוגבלה ברכישת מזון ומוצרי צריכה.

בזמן ה"צנע" אבי עבד במאפיות ברמן ואנג'ל בחלוקת הלחם. תמורת כיכר לחם היה מחליף בביצים או בפרי הדר. אמי עבדה כתופרת בחנות להלבשה תחתונה לנשים, חנות הנקראת "אבוגוב".

אחותי  אטה נולדה בשנת 1944 בבית החולים הדסה הר הצופים, והייתה בת יחידה כ-10 שנים, עד שנולדתי.

הכל התחיל לפני 61 שנה. ב- 1954, אני נולדתי, בבית החולים הדסה ירושלים.

תעודת הלידה של עליזה 

עם לידתי רכשו הורי דירה בשיכון ותיקים בשכונת קרית משה בירושלים, דירה בת שניים וחצי חדרים, חדר לנו לבנות וחדר להורים. סלון ביום, שהפך בלילה לחדר שינה.

בחדר שלי ושל אחותי היו שתי מיטות ברזל, אחת מתחת לשנייה, שאמא הייתה מושכת את המיטה מלמטה ומצמידה את שתי המיטות לשינה בלילה.

 עליזה ואימה

את שיעורי הבית הכנו בהול – חדר במרכז הבית שהפריד בין החדרים. עמדו שם שולחן עם 4 כסאות ששימשו גם לפינת אוכל. כך היה עד שאחותי התגייסה לצבא. אני הייתי בת 8 בכיתה ב' והחדר הפך למרווח יותר.

 עליזה ואחותה

בגן הילדים

גן הילדים בו למדתי כלל גם את גן טרום חובה וגן החובה. שמה של הגננת שלי היה יעל פרח. יעל הייתה גננת קשוחה ודי פחדנו ממנה.

בכל יום שישי בקבלת השבת היתה יעל מסתובבת כשבידה קופת קרן קיימת, הקופה הכחולה, ואנחנו שלשלנו לתוכה כמה אגורות שההורים נתנו לשם כך.

לקראת כל חג היתה הגננת מזמינה צלם על מנת לצלם אותנו. אז לא היו מצלמות ביתיות.

 עליזה בגן הילדים, בחג החנוכה ובחג שבועות

בית הספר היסודי

את לימודי בבית הספר היסודי התחלתי בשנת 1961 בצריף קטן צבוע בצבע ירוק עם חצר מגודרת קטנה. בבית ספר זה למדו כיתות א'- ב', והיווה שלוחה לבית הספר "בית הכרם" הסמוך.

בשנת 1963 הוקם בית ספר חדש ממלכתי דתי בי"ס מימון. הורי החליטו להעביר אותי לבית ספר זה כדי לרכוש ערכים דתיים. בבית ספר זה סיימתי, את לימודי היסודיים.

ילדותי בצל מלחמת ששת הימים

הימים שלפני "מלחמת ששת הימים" זכורים לי כהכנות למלחמה. כולנו כולל הילדים מילאנו שקי חול על מנת להגן על פתחי המקלט, הכנו את המקלטים, ניקינו וסידרנו. המלחמה פרצה בשעות הצהריים כאשר שהינו בבית הספר. לא נתנו לנו לצאת מבית הספר. נשמעה אזעקה. היינו מבוהלים, לא הבנו כל כך את המשמעות. מה שזכור לי באותן שעות זה שאזרתי אומץ, יצאתי מגבולות בית הספר ובריצה "מטורפת" רצתי הביתה. בבית הורי, אבא מחזיק בידו גליל של סלוטייפ, וגליונות נייר שחורים. סלוטייפ להדביק על חלונות הבית שלא יתנפצו וגליונות בריסטול שחורים להדביק על כל מקום שממנו הופץ אור, על מנת שמקור האור בלילה לא יהווה מטרה לפגיעה של הפגזות.

אמא הכינה את המזרונים להוריד למקלט הציבורי ששירת את דיירי הבנין. ריח של טחב היה במקלט, אבל למי היה איכפת? העיקר היה להסתתר מפני הפגזים שהפציצו את העיר ומטוסי הקרב שחגו מעל ראשינו. אנחנו הילדים שמחנו וחיכינו להתכנס במקלט, והעיקר היה לישון ולעבור את הלילה ביחד בחשיכה מוחלטת שכך נתבקשנו, להיות בחושך ולכבות כל אור.

מלחמה זו נמשכה ששה ימים. מדי פעם יצאנו החוצה להתאוורר, אך רעם המטוסים מעל שמי ירושלים לא נתן מנוח, עד לכיבוש העיר העתיקה והכותל המערבי, כששמענו שהכותל בידינו, אמי פרצה בבכי מהתרגשות, שהרי כשהיתה ילדה היתה הולכת לכותל להתפלל.

משחקי הילדות בשכונה

מדי יום בחודשי הקיץ היו מתאספים בשעה ארבע אחר הצהריים ילדי השכונה למשחקים.

שיחקנו ב"מלחמה", "מחבואים", "מחניים", "שלושה מקלות" ועוד.

משחק אחד זכור לי במיוחד: מעשה "קונדס". לקחנו ארנק קשרנו לו חוט והטלנו אותו למדרכה. אנחנו היינו מתחבאים וכשמישהו היה עובר ומנסה להרים את הארנק היינו מושכים את החוט. והצחוק היה מתגלגל.

בחורף היינו נפגשים בבתים ומשחקים משחקי קופסא. בשלג יצאנו החוצה עם "ערדליים", אלו מגפיים גדולים שנועלים מעל הנעליים ובונים בובות משלג.

ימי סוף השבוע בבית/בשכונה

בכל יום חמישי, אמא היתה מרתיחה דוד מים חמים על גבי "פרימוס" (מתקן שמחמם ומבשל הפועל על נפט, מעין מבער).

כשהמים היו חמים מספיק אמי היתה שופכת אותם לתוך האמבטיה, מוסיפה מים קרים מכניסה פנימה סבון "בת אורן" להקציף את המים. כך היינו מתרחצים, כל המשפחה כל אחד בתורו.

אמא תמיד הייתה מספרת לי שבבית הוריה (סבא וסבתא שלי) שבאותם המים היו מתרחצים כל 10 אחיה ואחיותיה, סבתא היה שוטפת את הבית גם באותם המים ואולי גם מכבסת את הבגדים שהיו פושטים.

בימי שישי בצהריים אני ואחותי היינו עוזרות לאמא לנקות את הבית. לכל אחת מאיתנו היה חלק בבית שהיינו מופקדות עליו, מנקות ומריחות את ריח התבשילים לשבת, הבוטנים הקלויים בסיר הפלא, עוגת הטורט הגבוהה, קציצות הפילה עם רסק העגבניות.

בימי שישי אחר הצהריים הייתי הולכת לחברתי מהשכונה ומבית הספר, איתנה שמה, לשחק בבובות הברבי שלה ולאכול עוגת שמרים עם שוקולד שאמה שלה היתה מכינה.

בשבתות אחר הצהריים היינו צריכים לשמור על השקט כי אבא היה צריך לנוח מימות השבוע הקשים שעברו עליו. בזמן זה, אמא ואני היינו צועדות ברגל לביקור אצל סבא וסבתא בשכונת הבוכרים, הליכה של שעה, שם היינו פוגשות את הדודים והדודות ובני הדודים.

אנחנו, הילדים, היינו עולים למרפסת של בית הכנסת שהיה מעל ביתם של סבי וסבתי ומשקיפים לעבר העיר העתיקה ורואים את האוטובוסים הערביים שנוסעים לכיוון הר הצופים. לימים, לאחר מלחמת ששת הימים, כשאפשר היה לבקר בעיר העתיקה, אמי לקחה אותי לאותם המקומות שראיתי ממרפסת בית הכנסת.

 מרפסת בית הכנסת של סבא וסבתא

במוצאי שבת היינו עולות על אוטובוס שיביא אותנו הביתה לא לפני שאוכלים חצי מנה פלאפל בשכונת "גאולה". כסף לפלאפל ולאוטובוס היינו מפקידים בידי סבתא באמצע השבוע, שהרי לא היינו מחזיקים בכסף בשבת.

תקופת ילדותי הסתיימה עם תחילת לימודי בבית ספר התיכון, ולאחר מכן גיוסי לצה"ל בשנת 1972.

בשנת 1973 נישאתי, ובשנת 1976 עזבנו את העיר ירושלים לטובת העיר ראשון לציון.

תשע"ה