מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות בירושלים – אירית עוז

הבית הישן של סבתא בירושלים
החצר של סבתא בירושלים
החיים של סבתא

שמי אירית עוז. נולדתי בירושלים ארבע שנים אחרי קום המדינה. המדינה הייתה צעירה ומאד שונה מהמדינה היום.

ההורים שלי, סבא רבא וסבתא רבתא של יובל – סבא אורי וסבתא רוזי (רחל) שץ – קנו בית בשכונה שהייתה בכניסה לירושלים, שכונת רוממה, שהייתה קרובה לליפתא (שכונה ערבית שגרו בה ערבים עד קום המדינה). ליפתא היה מקום שהפך למקום משחק בשבילנו הילדים. ההורים תמיד הזהירו אותנו לא להתרחק, כי אז הגבול עם ירדן היה ממש קרוב וזה היה מסוכן. השכונה שגרנו בה נבנתה על ידי יהודים בתחילת המאה ה-19 בעזרת כסף של יהודי עשיר ממשפחת המון. הבית של משפחת המון עדיין עומד במקום עד היום. בשכונה היו כעשרה בתים, כולם בתים פרטיים עם חצר. הבתים נבנו בסגנון שנקרא אז "בית ערבי". הקירות היו מאד עבים.

בחצר הייתה עמדה עם שתי קומות ששימשה בזמן מלחמת העצמאות כעמדת ירי והגנה על הכניסה לירושלים. כשהייתי ילדה, שיחקנו בעמדה כאילו שאנחנו לוחמים. אספנו קרשים ובנינו לנו עם פטיש ומסמרים – כאילו רובים, ששיחקנו איתם. כילדים נהגנו להיפגש עם שאר הילדים שגרים בשכונה ולשחק בחוץ בחצרות או בסביבה של הבית. נהגנו לשחק הרבה משחקי מלחמה כי ההורים והחברים של ההורים דיברו בבית על הנושאים האלה. אני זוכרת כשהייתי בת ארבע בגן הילדים ופרצה מלחמת סיני. אמנם זה היה רחוק מאד מהבית שלנו בירושלים אבל בהתחלה לא ידעו איך זה יתפתח ודאגו להוריד אותנו מהקומה העליונה של הגן לחלק התחתון של הגן. שם היה מסדרון והבעל של הגננת שבא לבוש במדי צבא הושיב אותנו במקום מוגן. זה כנראה מאד הרשים אותי כי אני זוכרת את המקרה.

גרנו בשכונה קטנה וכל הילדים מהשכונה בכל הגילאים שיחקו יחד בשכונה. לא נהגנו לשחק בתוך הבתים. ליד השכונה היו כמה מפעלים, למשל בית חרושת "רפא" לתרופות שהיו לו צנצנות ומבחנות שהיו זורקים ואנחנו אספנו ושחקנו איתם. היה גם מפעל לזכוכית, שם נהגו לזרוק גולות מזכוכית ואנחנו שיחקנו איתם.

ממש ליד הבית שלי היה מחסן עצים גדול והיו שם המון קרשים. אבא שלי קיבל קרשים ששמשו אותנו לחימום הבית והמים. אבא בנה תנור גדול, בתוכו שם את הקרשים שבערו וחיממו. כשהייתי בערך בת 6 הביאו למחסן קרשים המון קרשים חדשים. לא היה מספיק מקום בתוך הנגריה אז שמו קרשים גם בחוץ מול הבית שלי. בשבת אימא שלי, סבתא רבתא של יובל, יצאה למרפסת וראתה בראש הערמה ניצוץ של אש. היה יום מאד חם וקרש אחד נדלק. תוך כמה דקות התלקחה אש והעצים התחילו להישרף. הזעיקו מכבי אש אבל עד שהם הגיעו הייתה שרפה גדולה. אני זוכרת שבבית שלנו היה בור מים בו היו מי גשמים. בירושלים בהרבה בתים היו בורות מתחת לבית ובבור הזה אספו את מי הגשם, בגלל שהייתה תקופה לפני קום המדינה בה היה מצור על ירושלים והערבים פוצצו את צינורות המים שהובילו מים לירושלים ולא היו מספיק מים. אז אנשים בעיר חפרו בורות, אספו מי גשמים והשתמשו במים למטרות שונות. מכבי האש שאבו מים מהבור שלנו לתוך המכלית של הכבאית והשתמשו במים כדי לכבות את השריפה. מצד אחד זה היה מפחיד, מצד שני זה היה מרתק. השרפה הייתה גדולה ופינו את כל הילדים למקום אחר. הובילו אותנו לגבעת מגדל המים ושם חיכינו כמה שעות. היה מאד מפחיד לעבור ליד האש בדרך למגדל המים. בערב אמרו לנו לא לחזור הביתה כי עדיין בערה קצת האש ואני נשלחתי לישון אצל חברה שגרה בצד השני של השכונה. כל הלילה ישבתי ליד החלון והסתכלתי לראות שהבית שלי לא נפגע מהשריפה. למחרת חזרנו הביתה.

למדתי בבית ספר יסודי שנקרא "כצנלסון", בית חינוך לילדי העובדים. בית הספר היה רחוק ואני הלכתי ברגל לפחות חצי שעה עד שהגעתי. בדרך הייתי נפגשת עם חברות שהצטרפו אלי. בדרך היינו מדברות ואם היה זמן היינו גם משחקות. מאוד אהבתי את בית הספר, החברות והמורים. הייתה לנו חצר גדולה שאהבנו לשחק בה. הייתה שנה בה הגיעו הרבה ילדים חדשים לבית הספר ולא היו מספיק חדרים לכיתות. אז הגיעו הרבה עולים חדשים. עבור שתי כיתות לא היו חדרי לימוד ואנחנו למדנו ב"משמרת שניהי". היינו מגיעים לבית הספר בצהריים כשסיימו ללמוד ואז אנחנו התחלנו ללמוד עד הערב. אני זוכרת את התקופה הזו כתקופה מאד מיוחדת. היינו מעט ילדים, היה שקט בבית הספר והיה כיף בהפסקה. חזרנו הביתה כשהשמש שקעה. התקופה הזו נמשכה כמה חודשים.

בית הספר שלנו היה שונה מבית הספר היום. למדנו דברים אחרים. למשל, היה לנו שיעור חקלאות בו למדנו לגדל ירקות. זרענו ושתלנו בגינה המיוחדת בבית הספר וכשהשתילים גדלו, קטפנו ולקחנו הביתה. גידלנו חסה, גזר וסלק. לימדו אותנו על הצמחים. אהבתי את שיעורי החקלאות. הייתה לנו גם מסעדה לילדים ממשפחות נזקקות שאכלו ארוחת צהריים בבית הספר. מי מהתלמידים שרצה יכל לקנות כרטיס ולאכול גם. כל תלמיד מכתה ה' ומעלה (למדנו בבית הספר עד סיום כיתה ח') – הייתה לו תורנות אחת לחודש במהלכה עבד במסעדה. למדנו להכין מאכלים, למשל: הכנו מיונז מביצים ושמן, למדנו לערוך שולחן ולהגיש לתלמידים את הארוחה. מאד אהבתי את התורנות במסעדה. היו לנו גם שיעורי מלאכה. למדנו לתפור ביד וגם במכונה. הבנים למדו נגרות ועוד דברים. היה מענין.

מאד אהבנו לשחק בחצר בזמן ההפסקות. שיחקנו משחק שנקרא שלושה מקלות. באחת הפעמים ששיחקנו, החלקתי ושברתי את הרגל. בבית הספר היה חדר אחות שם ישבה באופן קבוע אחות בית הספר שנהגה לטפל בנו, לשים תחבושת אם צריך, להסביר דברים, לתת זריקות ועוד. החברות שלי עזרו לי להגיע אליה, היא הזמינה את אימא שלי שתבוא לקחת אותי לקופת חולים, שם שמו לי גבס על כף הרגל. חודש הלכתי עם הגבס והחברות עזרו לי להסתדר.

כשהייתי ילדה לא היו לנו טלפונים ומי שהזמין קו טלפון חיכה כמה שנים עד שקיבל קו. גם כשקיבלנו קו, הקו היה משותף עם השכנים. לא יכולנו להתקשר כשהם דיברו. היינו צריכים לחכות. לרוב החברות שלי לא היה טלפון, אז כדי לפגוש אותן פשוט הלכתי אליהן וקיוויתי שיהיו בבית. לפעמים הלכתי הרבה זמן לחברה, וכשהיא לא הייתה בבית שוב חזרתי הביתה והכל בהליכה ברגל. הלכנו המון. לפעמים הלכתי עם חברים לליפתא השכונה לידינו. לקחתי את הכלב שהיה לי וטיילנו שם בין הבתים הישנים. היו שם פרחים ואפילו מעיין שנקרא "מי נפתוח". מסביב לבית שלי, איפה שהיום התחנה המרכזית בירושלים, היה שדה גדול. יותר רחוק – איפה שהיום עומד גשר המיתרים, היה שדה גדול בו פרחו המון רקפות וכלניות. אז היה נהוג לקטוף פרחים ולהביא הביתה. אני הבאתי פרחים לאימא שלי. אחר כך למדנו שאסור לקטוף כדי שהפרחים ישמרו ויותר לא קטפנו. היום במקומות האלה, יש כבישים רחבים, זו הכניסה לירושלים.

בשדה העליון, נהגנו כל ילדי השכונה לשחק משחקי כדור ובל"ג בעומר היינו עושים שם מדורה ענקית. עוד אני זוכרת כשהייתי ילדה, כל יום בשעה רבע לשתיים בצהריים הייתי יושבת עם אימא שלי מול הרדיו הגדול, הקשבנו לתכנית "המדור לחיפוש קרובים". אימא שלי, סבתא רבתא של יובל, חיפשה את המשפחה שלה שנשארה בגרמניה. היא חשבה שאולי יודיעו שהם הגיעו לארץ ומחפשים אותה. היא הגיעה לבד לארץ בלי המשפחה.

אמי, סבתא רוזי, גרה בגרמניה ולמדה שם בבית ספר. כשהיטלר עלה לשלטון, גרשו את הילדים היהודים מבית הספר. סבתא רוזי רצתה להמשיך ללמוד והצטרפה לקבוצה של ילדים יהודים לעליית הנוער. הם היו במחנה בגרמניה והועברו יחד באונייה ששטה כמה חודשים לארץ ישראל. לארץ ישראל היא הגיעה ללא המשפחה שלה. היא הועברה לבית ספר בירושלים שנקרא "בית צעירות מזרחי". שם למדה עברית, חשבון וגם בישול, תפירה וגיהוץ. עבודות בית. המשפחה שלה לא הגיעה אף פעם לארץ. לכן הקשבנו תמיד לתכנית, כדי לדעת אם מישהו מהמשפחה מחפש אותה.

הזוית האישית

יובל: היה כיף בתכנית, ולמדתי הרבה מסבתא, ומאוד נהניתי.

מילון

עמדה
מבנה שישבו בו חיילים להגן על הכניסה לעיר ירושלים. הם ישבו שם עם נשק ושמרו שלא יתקרבו אויבים.

המדור לחיפוש קרובים
המדור לחיפוש קרובים ולריכוז מענים של הסוכנות היהודית פעל בין השנים 1945‏ ו-2002, ונועד לסייע לניצולי השואה לאתר קרובים ומכרים שאבדו בזוועות השואה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”העולם שלי בילדותי היה מאד שונה, המשחקים שלנו היו שונים, אבל היתה לנו ילדות מעניינת“

הקשר הרב דורי