מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 17.1.1950 במושבה יוקנעם שבעמק יזרעאל, בת למאשה לבית קוטלר ולמשה חרותי, אחות לעודד ועמוס. בתאריך הולדתי, כוסה עמק יזרעאל בשלג כבד, תופעה שטרם נראתה באזור, וסיפורים רבים היו על תקופה זו מחד האושר של הילדים במשחקים בשלג, ומנגד שמירה על החום לתינוקות בני יומם….

הורי עברו לגור במושבה יוקנעם מביתם בעיר חיפה, בשנת 1946 לצריף קטן ,עם שירותים מחוץ לצריף, ללא חשמל אך עם שימחה גדולה בעיקר מצד אבי אשר אהב מאד את המרחבים. אמי ז"ל קיבלה מאתנו את אות אם ורעיית השנה, בכל שנה… תוך ארבע שנים הקימו הורי בית בנוי לתפארת, שני חדרים, מטבח ושירותים, חשמל ומים זורמים…ולתוך ה"קידמה" הזו נולדתי.

אבי ז"ל  הגשים חלום -בזכות אמי בראש וראשונה, שנשאה למעשה לבד בעול גידול המשפחה וטיפוח משק העזר ליד הבית, (אבי היה נהג משאית) ובזכות אהבת שניהם את הארץ. אבי יליד 1914 (תאריך משוער), ניצול פרעות פטלורה שהתרחשו בשנת 1919 באוקראינה ,הובא לארץ יחד עם אחותו, ע"י ישראל בלקינד, לאחר שהיו עדים ממקום מסתורם, כיצד הוריהם נשחטים ע"י הפורעים.

ישראל בלקינד אסף כ- 130 ילדים יתומים לאחר הפרעות ,העלה אותם לארץ ושיכן אותם בכפר ילדים שליד עפולה. בתמונת המחזור נראה אבי יושב בשורה הראשונה באמצע ואחותו יושבת בשורה האמצעית, שנייה משמאל.

סיפור שם המשפחה של אבי מעניין במיוחד, לפי צילום הגלויה משנת תרפ"ט, גלוית שנה טובה שניתנה לאבי ע"י המחנך חנוך בלסון, אבי נקרא משה חרוץ ולפי סיפורו של אבי שם זה ניתן לו בכפר הילדים לאחר שהוא לא זכר את שם משפחתו (כנראה בעקבות הלם הפרעות) והשם חרוץ ניתן מפני שאבי היה אחד הילדים החרוצים ביותר בכפר, כל מטלה שהוטלה עליו נעשתה במהירות , במסירות ובאהבה.

לימים אבי החליף את השם חרוץ לחרותי. (גם לשם זה משמעות מאוד עמוקה בהתאם למסכת הייסורים שעבר…)

וביוקנעם, כפי שאפשר לראות בתמונה על שטח חשוף, הקימו הורי בית לתפארת. בית בו נולדתי בשנת 1950 וחייתי עד שנת 1974 מועד חתונתי.

משנות הילדות המוקדמות אני זוכרת את תקופת מבצע סיני, מבצע קדש בשנת 1956. תקופה לא פשוטה, אמנם המבצע עצמו נמשך 8 ימים, אך הימים שלפני לוו במתח רב. עזרתי להאפיל את חלונות הבית, חפרנו שוחה ליד הבית , זה היה למעשה "המקלט" שלנו, מאחר ובסיס רמת דוד נמצא לא הרחק ,שמענו את המטוסים הממריאים ונוחתים ברעש מחריש אוזניים, דבר שהוסיף להרגשת המתח והדאגה…

בית הספר היסודי, כתות א'-ח', היה לא רחוק מהבית, בתוך חורשת אורנים, כתות קטנות ואוירה של טבע. הטבע ליווה אותי לכל אורך שנות הילדות.

טלוויזיה לא הייתה, טלפון לא היה בכל בית אלא רק במשרד הכפר.

מהילדות נשאר לי הזיכרון של משחקים בחצר הבית, טיולים להר הסמוך שהיה מכוסה ברקפות כלניות ופרחי בר רבים עוד לפני התקופה שהפרחים היו מוגנים. עזרה בעבודה בשדות שהיו שייכים לחקלאים בעונות השיא. קטיף ומיון מילונים (מילון אננס יוקנעם שהיה ידוע בכל הארץ).

בחורף הבית חומם בתחילה בעזרת תנור נפט גבוה, עליו עמד תמיד קומקום עם מים רותחים להכנת התה הידוע… כולנו הצטופפנו ליד התנור, שיחקנו במשחקי קופסא, רבנו, צעקנו, בכינו, נעלבנו, השלמנו , זו הייתה אוירה מיוחדת ואחרת…

אמצעי החימום הלכו "והשתכללו" אבא קנה תנור פיירסייד, נוספה פינה נוספת לחימום, ולבסוף הוכנס הביתה תנור חימום על עצים- חגיגת חום עם מריבות תורו של מי להביא עצים מבחוץ….

בחצר הבית היה משק עזר שכלל תרנגולות שהסתובבו חופי והטילו ביצים עם חלמון כתום, איסוף הביצים היה משימה לא פשוטה אך חווייתית במבט לאחור, היו כוורות בחצר, אבא אהב לרדות דבש, היה לנו את כל הציוד וזו הייתה חגיגה לכולנו ולשכנים שנהנו תמיד גם הם מהתוצרת, אני נהניתי פחות מעקיצות הדבורים שהיו חלק בלתי נפרד מהתהליך…

אווזים הסתובבו בחצר, עצי פרי מכל הסוגים שלא לדבר על עץ התות עליו בילינו שעות ב"בית עץ קטן אותו בנו שני אחיי.

גדלנו בבית מאוד צנוע, עם חינוך לאהבת הארץ, לאהבת הזולת לעזרה הדדית ונתינה. המצב הכלכלי היה דחוק אך מעולם לא חסר לנו דבר.

הספרייה  בבית הייתה מלאה בספרים שהיו נחוצים לנו וספרי קריאה, אימא ידעה איך לנצל כל פרט לטובתנו, כולל "אוכל לא זורקים"…וכן כן כאשר מספרים על אודותיו של המעיל שעבר מילד לילד או הנעלים שנגזרו באזור הבוהן כאשר הרגל גדלה, זה אני ואחיי. חיינו חיים מלאים, למדנו להעריך כל דבר, והערכים הללו מלווים אותי עד היום.

ולסיכום

על ערכי אהבת המולדת והערך "ואהבת לרעך כמוך" גידלנו את ילדינו ונכדינו וכבר היום אנו קוצרים את הפירות…

עם תקווה גדולה בלב להמשיך לחיות בארץ שלנו עם דור המשך שיקפיד לשמור על כבוד הזולת, ימשיך לפתח את הארץ הנפלאה שלנו, על בסיס הערכים של ההורים שלנו שבנו את הארץ "יש מאין".

זמר זמר לך הגבעתרון

הזוית האישית

המפגש השבועי עם נכדתי האהובה בבית הספר שלה, העבודה המשותפת על תולדות המשפחה והלמידה בצימאון של נכדתי את ההיסטוריה המשפחתית שלנו הסבה לי אושר בלתי יתואר.