מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בטריפולי שבלוב בתאריך 24 לדצמבר 1940, בת שנייה למשפחתי. בילדותי גדלתי בעיקר בבית של סבתא שלי, ורוב זיכרונות ילדותי קשורים לבית סבי וסבתי. בכל בוקר יצאתי מביתם לבית הספר ובדרך חזרה הייתי מבקרת באופן קבוע בחנות הנעליים של אבי, ובכל פעם שהגעתי לביקור הוא היה נותן לי דמי כיס יומיים כשני פרנק בהם הייתה קונה לעצמי ממתקים ומאפים.

בכל יום שבת אמי ואבי היו מגיעים לחגוג את השבת ביחד, וכך כל המשפחה הייתה מתאחדת לארוחה משפחתית. בימי שלישי הייתה אמי, אסתר ואחות של אמי, מגיעות לבית הוריי. היה זה יום כביסה, באותה תקופה, לא היו מכונות כביסה, היו מחממים מים באמבטיה גדולה ושוטפים בה את הבגדים שוב ושוב ולאחר מכן תולים את הכביסה במרפסת שעל גג הבית. ביום זה היה הווי מיוחד בו הנשים היו מספרות אחת לשנייה, על כל מה שעבר המהלך השבוע. היינו יושבים לאכול, כולם ביחד את הקוסקוס המפורסם.

עמוס ודבורה סבי וסבתי

אבי, רפאל, היה שחקן בקבוצת הכדורגל "מכבי" שבלוב ושיחק בנבחרת הלאומית של לוב. הוא היה מוכר בקהילה היהודית.

בנוסף להיותו ספורטאי הוא עבד לשם פרנסתו כבעל חנות נעלים והוא היה יצרן נעלים מאוד מוכר בעיר לוב. חתנים וכלות  ואנשים רבים נהגו לרכוש אצלו נעלים לאירועים. באותם ימים איטליה שלטה בלוב, גם דיפלומטים וקצינים איטלקים היו מזדמנים אצלו לחנות הם רכשו נעלים וסנדלים, בעיקר לפני שיצאו לחופשת מולדת לבקר את משפחתם באיטליה. הכרות זו סייעה למשפחה להינצל ממשלוחי היהודים למחנה העבודה ג'אדו שליד טריפולי או לגלות לאירופה לשם העברתם לידי הגרמנים.

בסוף שנת 1949 עליתי לארץ באנייה והגעתי לחיפה, עם משפחתי: אבי אמי ושתי אחיותיי משם עברנו למחנה עולים "שער העליה" שבעתלית.

נשארתי במחנה העולים כחודש, ישנו באוהל סיירים קטן ופשוט ללא ריצפה הכל היה מלא בחול. לאחר כחודש עברנו למעברת בית-ליד, שם כבר השתכנו באוהל חדיש יותר וגדול יותר עם ריצפה. במחנה היה באר מים ואת המים היינו צריכים להביא לאוהל בדליים, היו גם שירותים ציבוריים וחדר אוכל משותף שבדרך כלל אנשים לקחו את האוכל לאוהל הפרטי שלהם ושדרגו אותו במעט כל אחד לפי טעמו הוא ולפי מה שהיה זמן. גרתי במחנה בית-ליד כחצי שנה, לאחר מכן, אבי החליט לעזוב והברירה היחידה הייתה לעבור למושב הנמצא בין אשקלון לעזה.

אבי לא רצה לעזוב למושב כי משפחתנו מנתה אז כבר ארבע בנות והבן היחידי, נפטר כשהיה בגיל שלוש, במהלך מלחמת העולם השנייה עוד לפני שנולדתי. כך שלאבי לא היה כוח עזר גברי בבית לעבודה חקלאית, בזמן שהוא עצמו בא מיישוב עירוני. בכל זאת, התקבלה החלטה לצאת למושב כי אחרת היו נאלצים להיות שותפים ללינה באוהל עם אחרים והסידור הפך לפחות נח עבור הבנות.

המשפחה עברה למושב בית שקמה שהיה בתחילת דרכו, ללא תשתיות ללא חשמל וללא מים זורמים באופן קבוע, היה צריך לאגור מים לכל ימות השבוע.

בתי הספר היו מאוד רחוקים… מרחק של כשעתיים הליכה דרך השטחים החקלאיים וכמובן שלא היו אמצעי תקשורת. במהלך כל לילה יצאו הגברים של המושב כולל אבי לשמירה על הישוב כי היו הרבה חדירות של מפגעים לתחומי המושב. אחות של אמי שימשה כמיילדת של המושב היה לה ידע בסיסי כאחות. אבי לא היה חקלאי ונאלץ להתמודד בקשיים רבים לבדו כדי לשמור על המשק פעיל.

בהמשך רכש עזה כדי שיהיה חלב בבית  ומאוחר יותר בשנת 1952 רכש סוס במשותף עם המשק השכן, כך שבמשך חצי מימות השבוע היה סוס שהקל את מלאכת החריש, המחרשות היו ידניות שסוס גרר אותם. בהמשך, רכש גם פרה ולאט לאט הרחיב את הרפת שהניבה חלב שנמכר ל"תנובה".

אמי, אסתר, הייתה קמה מוקדם עם שחר כדי לחלוב את הפרות ואת דליי החלב הייתה לוקחת למחלבה מרכזית בתנובה, שם שקלה את כמות החלב ורכשה אותו. כילדה, הייתי מנסה לסייע ככל שיכולתי להוריי ומגיל צעיר עזרתי בפעולות המשק, כולל קטיף כותנה כמובן שהקטיף היה בידיים לא היו אז טרקטורים במושב. בנוסף עבדתי בחווה חקלאית כדי לסייע בכלכלת הבית.

בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני הפגזות היו ממש קרובות לבית וניתן היה להרגיש את רעד הפגזים ורעש הפצצות היה מחריד. נאלצתי להישאר לבד עם אחותי מספר פעמים בזמן ההפגזות לפעמים הסתתרנו במקלט שבמושב אך מפחד חדירות מחבלים לפעמים העדפנו להסתתר בבית.

בשנת 1957 בעלי הגיע להתארח אצל קרובי משפחתו במושב ואז פגש לראשונה בי. בתחילה היינו חברים ונפגשנו לעתים כי הוא גר באזור השרון. בהמשך התחתנו והקמנו משפחה נפלאה בישראל  ויש לנו חמישה בנים ובת: משה רפי יגאל מירה עמי ויניב.

הזוית האישית

עדי: סבתי היקרה, במפגשים למדתי עלייך כאילו נפגשנו שנים. יש לך חיים כל כך טובים, שמחים ומרתקים, בהם כולם מתעניינים. את הסבתא המושלמת, שאין כמוה, אחרת מה יש לי להגיד עוד… זאת אומרת, מה אין אז נמשיך…. סבתוקי, אני מאחל לך רק את הטוב בעולם הזה, את הבריאות, את השמחה, את המשפחה האוהבת. אז תודה על כל רגע מרתק איתך ועם ההיסטוריה

שלך באהבה ענקיתתת, עדי

סבתא דוריס: שמחתי לעבוד עם נכדתי היקרה, עדי, שידעה לכבד ולהקשיב ולהעניק אהבה גדולה בכל מפגש בבית הספר, מכל הלב. נהניתי מכל רגע לספר לה על ילדותי ועל ההיסטוריה של משפחתי. זו הייתה הזדמנות נפלאה עבור שתינו ללמוד ולחזק את הקשר האוהב שלנו.