מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות בחיפה עם קום המדינה

נכדתי צליל ואני במהלך המפגשים
אני בילדותי
סיפור הלידה, העלייה וההתבגרות בחיפה

ילדות בחיפה עם קום המדינה

הורי התגוררו ברומניה בעיר יאסי. עוד לפני סיום מלחמת העולם השנייה הם הצליחו לצאת מרומניה. בשנת  1945 כאשר הסתיימה המלחמה רוכזו כל העקורים, ברובם יהודים, במחנות עקורים שרובם מוקמו על אדמת גרמניה. הורי, משה וקלרה סטרול יחד עם סבתי רוזה הרשקוביץ (אם אמי) שהו במשך כשלוש שנים במחנה כזה בקרבת העיר ביירויט בגרמניה מ- 1945 ועד 1948. בארץ שלטו האנגלים ולא הייתה אפשרות לעלות ארצה. רק בשנת 1948 לאחר עזיבת האנגלים והכרזת העצמאות ניתנה האפשרות לעלייה ורוב היהודים שהיו במחנות העקורים הגיעו ארצה בשנים 1948 ו-1949 וביניהם גם הורי.

אני נולדתי בחודש אוקטובר 1948 במחנה העקורים. וכשהייתי בן פחות מחודשיים עוד באותה שנה עליתי ארצה. תינוקות וזקנים נשלחו ארצה במטוסים ומבוגרים נשלחו באניות. כך נוצר מצב שאני עם אימי וסבתי הגענו ארצה בטיסה ואבי הגיע באנייה. לאחר הגעתנו ארצה מוקמנו במחנה עולים בקרבת פרדס חנה. אבי הגיע ארצה כשבועיים מאוחר יותר. לאור חוסר הסדר שהיה אז ברישומים הוא נאלץ לנדוד כשבועיים בין מחנות העולים עד שמצא אותנו. סבי מצד אבי חיים סרול ודודי אח של אבי אריה (לייבל) ישראל הגיעו באנייה כמה חודשים מאוחר יותר. כאן המקום להדגיש כי אבי, אחיו וסבי לכל אחד מהם, שם המשפחה היה מעט שונה עקב השיבושים בעת השואה והנדודים. המקור היה כנראה ישראל או סרול באידיש. לאחר נישואי עיברתי את שם המשפחה לישראלי וכך נהג גם אבי.

תעודת לידה מהעיר ביירויט בגרמניה

תמונה 1

אני כתינוק עם אמי

תמונה 2
                             אני עם אבי משה וסבי חיים                                                                                                       

תמונה 3

אני בן שנה

תמונה 4

איתור מקום מגורים בחיפה

לפני שהחלו הקרבות לשחרור חיפה הייתה באזור הדר הכרמל השכונה היהודית. מאזור הדר הכרמל בהמשך רחוב הרצל מזרחה לכוון הקריות נמשך גשר ואדי רושמיה. מעבר לגשר הייתה שכונה ערבית בשם חליסה. הרחוב מהגשר מזרחה בשכונת חליסה היה רחוב צלאח א-דין. עם כיבוש השכונה שונה שמו לרחוב הגיבורים. השכונה נכבשה בשנת 1948 ע"י חטיבת כרמלי כאשר קרב קשה התחולל על בית הנג'דה, בית אבן בעל 3 קומות ששלט על הגשר ועל הכביש מזרחה. עם ההשתלטות על השכונה ברחו תושביה הערבים ונותרו בשכונה דירות נטושות.

כאשר אבי הגיע ארצה באנייה לחיפה, בנוסף לאיתור של משפחתו (אמי, סבתי ואני) הוא גם חיפש מקום מגורים. נודע לו שבשכונה זו נמצאות דירות נטושות ואכן הוא מצא אחת כזו ברחוב הגיבורים לא רחוק מבית הנג'דה. אני עדיין זוכר את שלטי הזיכרון ממתכת שהיו קבועים על שני בתים, בבית הנג'דה ובבית חצי עגול לא רחוק משם לזכר הקרבות והחללים שנפלו שם. (ארבעה חללים מגדוד 22 ושלושה חללים מקורס המ"כים בחטיבת כרמלי). בכניסה לבית החצי עגול היו דלתות פלדה מחוררות מכדורים, זיכרון לקרבות שהתנהלו שם.

הדירה הייתה בת שני חדרים בבית אבן. במבנה היו שלוש דירות כולן דירות קרקע עם חצר לכל דירה. לכל דירה הייתה כניסה מכוון אחר. באחת מחצרות השכנים היה לול תרנגולות ובריכה קטנה עם ברווזים. החדרים בדירתנו היו גדולים כך שחדר אחד שימש סלון וחדר שינה להורי והשני שימש כמטבח וחדר שינה לי ולסבתי. השירותים היו מחוץ לדירה אך צמודים אליהם כך שבחורף לא היה כה נעים להגיע אליהם.

שלט זיכרון המוצב בכניסה לבית הנג'דה

תמונה 5

סבתי רוזה הרשקוביץ ואני

תמונה 6
טיול עם הורי משה וקלרה

תמונה 7

ההרכב האנושי של השכונה

עקב העובדה שבשכונה זו, היו כתוצאה ממנוסת הערבים כמות גדולה של דירות נטושות וגלי העלייה הגדולים שהגיעו מאירופה באותה עת, התמלאה השכונה במספר גדול של משפחות שורדי שואה ובעיקר משפחות צעירות עם ילדים. בכל מקום ברחוב, במכולת, ובבית הכנסת יכולת לשמוע בליל שפות, עברית רצוצה, אידיש, פולנית, רומנית, הונגרית, ועוד. גם בעלי היוזמה שפתחו עסקים וחנויות היו מהשכונה. החנווני, הירקן, החלבן, הספר, מוכר העיתונים, החייט והסנדלר רובם דיברו אידיש ובמקרה של אי הבנה עברו לעברית קלוקלת. עקב העובדה שגדלתי, כשסבתי הייתה בביתנו ידעתי נוסף לעברית גם אידיש דבר שהקל עלי את הקשר עם אנשי השכונה ובעקר עם בעלי החנויות.

אני סיום כיתה א'

תמונה 8

המצב הכלכלי בארץ ובמשפחתנו

עקב גלי העלייה הגדולים באותה תקופה והנטל שעלתה מלחמת העצמאות, המצב הכלכלי בארץ היה בכי רע. העולים הגיעו ממחנות העקורים בחוסר כל. במדינה לא היה מספיק מזון ודברי לבוש. ולא היה מספיק כסף כדי לייבאם מחו"ל. ולכן הונהג משטר צנע שהתבטא בכך שלכל אחד הייתה הקצבה של מזון. קמח ,סוכר אורז, חלב, ביצים, בשר ועוד מוצרי מזון שונים. לצורך רכישת המזון נופקו פנקסי תלושים ורק עם הפנקס יכולת לקבל את המזון מדי פרק זמן.

גם במשפחתנו המצב הכלכלי לא היה טוב. ההורים כאמור הגיעו ממחנות העקורים בחוסר כל. עבודה לכל עולים שהגיעו לא הייתה כמעט. לכל עבודה היו הרבה דורשים שלא בחלו בשום עבודה גם אם הייתה פיזית וקשה. באותם שנים כאשר אני עודני ילד קטן אני זוכר שאבי עבד בסלילת כבישים. לא פעם בימי החורף היה מביט לשמיים לראות אם צפוי גשם והאם לצאת לעבודה מאחר שעבור יום בו לא עבד לא קיבל שכר. בתחילה עבדה גם אימי אולם עקב מחלתה של סבתי נאלצה להישאר בבית.

אבי משה סטרול בעבודתו בסלילת כבישים

תמונה 9
הורי ואני בטיול

תמונה 10

הילדות בשכונה

את שנות ילדותי מאז הגיענו ארצה ועד גיל 14 ביליתי בשכונה. כאשר הייתי בן 8 נולד אחי רזיאל. בתחילת שנות השישים התחילו ניצולי השואה לקבל פיצויים מגרמניה ויחד עם מעט חסכונות שהורי צברו שיפרנו את תנאי המגורים ועברנו לשכונת נווה שאנן. לפני המעבר סיימתי את בית הספר היסודי "צפרירים" בשכונה, כך שלבסמ"ת (בית הספר מקצועי תיכוני שליד הטכניון) נסעתי כבר ממקום מגורי החדש.

למרות כל האמור לעיל זיכרונותיי מהשכונה הם זיכרונות טובים של ילדות מאושרת. היינו חופשיים ורוב הזמן בילינו בחוץ. העובדה שהייתה שם כמות גדולה של ילדים יצרה מצב שתמיד כשיצאת היו שם ילדים למשחק. נוצרו שם הרבה מאוד חברויות. עד היום אני בקשר הדוק עם מספר חברים מאותה תקופה. עם אחד מהם נדמה לי ששברתי כמה שיאים היינו יחד בגן הילדים, בבית הספר היסודי, בתיכון (בסמ"ת) בטירונות באותו אוהל, בחיל הים, באותה תקופה למדנו בטכניון ועבדנו ברפא"ל. שיחקנו במגוון גדול של משחקים כמובן מחבואים, תופסת, קלאס, ועוד משחקי ילדים. בית הספר היה סמוך לביתי ובחצרו שיחקנו משחקי כדור, כדורגל וכדור סל. באותו רחוב בו גרתי היה גם מועדון נוער " מועדון הגיבורים" ובו בנוסף למשחקי הכדור ולמשחקי הקופסה למדתי לשחק גם טניס שולחן. מדי פעם היינו גם צופים שם בסרט ומזדהים עם טרזן או גיבור המערבון.

חלק מאיתנו ואני בתוכם גילינו גם כושר יצירתיות ובנינו לבד קורקינטים ועגלות על מנת לנסוע ברחובות השכונה ובעיקר לדהור בירידות הרבות שהשכונה התברכה בהם. בקרבת מגורנו היו מספר מוסכים, מסגריות ונגריות ומהם קיבלנו את הרכיבים להרכבת הקורקינטים והעגלות. באחד המוסכים היה מוסכניק חביב שלימד אותי לחלץ את המסבים מהמנועים ואותם הרכבתי בקורקינט שבניתי. את חלקי העץ והמתכת השגנו משאריות בנגריות ובמסגריות הסמוכות.

עיסוק נוסף שנהגנו לעסוק היה בימי הקיץ. במרחק הליכה קלה ממקום מגורנו ליד גשר פז (אז נקרא גשר של) היו ביצות של נחל הקישון. נהגנו להגיע לשם כשאנו סוחבים כל הדרך לוחות עץ או דלת ישנה, אותם היינו מניחים על המים ובעזרת משוטים מאולתרים שטנו על פני הביצות בין הצמחייה וקני הסוף. בדרך חזרה היינו עוברים ליד גדרות הסברס שהיו ממוקמים בצידי פסי הרכבת. באותה הזדמנות קטפנו סברס עם מוט עץ ופחית שימורים המחוברת אליו.

כאשר משפחתי עברה דירה נהגתי במשך זמן לחזור ולבקר את חברי שנשארו בשכונה אולם עם הזמן עברו גם הם מהשכונה ותוך כשלוש שנים השכונה התרוקנה מרוב החברים שהיו לי שם. השכונה שינתה את צביונה וחזרה להיות שכונה שרובה מאוכלסת בערבים ומדי פעם שמה עולה לכותרות בעיקר בנסיבות לא נעימות.

תמונה 11
תמונה 12

תמונה 13
אני בבר המצווה

תמונה 14

סגירת מעגל

במהלך עבודתי ברפא"ל התנדבתי לסייע לתלמידי חטיבת ביניים מבית ספר בקריית מוצקין בפרויקט שיזמו. הפרויקט היה במסגרת תחרות ארצית בין בתי הספר. נושא הפרויקט שלהם היה "כרית אויר לרוכב אופניים" הסיוע כלל הנחיה ובניית דגם להצגה בתחרות. זכרתי את המוסכניק החביב שהדריך אותי בילדות באופן מאולתר אלא שהפעם ההדרכה הייתה מסודרת וממוסדת אולם בשני המקרים בתשומת לב וכוונה טובה.

תמונה 15

תמונה 16
זמן-קצר-לאחר-עלייתנו ארצה

 

ועוד קצת תמונות…

תמונה 17
בברית המילה של אוהד, אבא של צליל
תמונה 18
אימי והוריה
תמונה 19
צליל נכדתי ואני בסיור בבית התפווצות

תמונה 20

הזוית האישית

צליל: זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת. אני מאוד נהניתי ולמדתי המון כי בדרך כלל אנחנו לא מדברים על הדברים הללו וזה שפתאום יצא לי ללמוד על העבר של סבא זה ממש עניין אותי.

מילון

בית הנג'אדה
בית ששלט על הדרך שיצאה מחיפה לכיוון מזרח.

שכונת חליסה
שכונת הילדות של סבא, שהייתה במקור שכונה ערבית.

גשר רושמיה
הגשר שחיבר בין שכונת הדר לשכונת חליסה.

ציטוטים

”בכל מקום ברחוב, במכולת ובבית הכנסת יכולת לשמוע בליל שפות “

הקשר הרב דורי