מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במושב שאר ישוב בגליל העליון (מושב חומה ומגדל שעלה על הקרקע והוריי היו בין מייסדיו). במלחמת השחרור הופגז המושב על ידי הסורים ונהרס בחלקו. האימהות והילדים נאלצו לעזוב למושב נהלל, והגברים נשארו לשמור על הבתים ובעלי החיים. לאחר סיום המלחמה, הוחלט במוסדות המיישבים לא לחזור ליישוב אלא להגיע למושבה וילהלמה כפליטים. אלינו הצטרפו אנשים שמושבם נכבש על ידי הירדנים: אנשי עטרות שמצפון לירושלים, אנשי נחלים ואנשי קיבוץ בארות יצחק שנאלצו לנטוש את ביתם. כולנו גרנו בוילהלמה, יישוב טמפלרי שהיום שמו "בני עטרות", ארבע משפחות בבית אחד. הטמפלרים היו גרמנים נוצרים שתמכו בהיטלר ולכן גורשו מהארץ. לאחר חמש שנים של מגורים יחד נבנו מחדש הישובים בארות יצחק ונחלים, בקרבה למושב שלנו, ואנשיהם הועברו לישובי קבע. הייתי ילדה אבל אני זוכרת את תחילתה של הקמת המשקים.

לכל משפחה היו פרות, תרנגולות וניטעו כרמי ענבים למאכל. באחד הבתים הטמפלרים הקימו בית ספר וגן. היינו מעט ילדים בגן בגילים שונים. כשהייתי בת 4 נולדה אחותי אסתי ועברנו לבית ששייך למשפחה שלנו בלבד. יש לי זכרונות מאוד יפים מהימים ההם כילדה, שגדלה בחיק הטבע. אני זוכרת כשהייתי בת עשר בערך כוסו השמים בנחילי ארבה וממש היה חושך מצרים, אנחנו הילדים ניסינו לגרש את הארבה ועשינו רעש בעזרת מכסים של סירים ודפקנו במקלות על פחים – מה שלא עזר בכלל וכשלהקות הארבה התרוממו מהקרקע נשארו העצים ללא עלים והאדמה הפכה ערומה, וכל זה תוך כמה שעות.

אחותי ואני עזרנו מאוד להורינו בעבודות המשק, ניקינו שקתות בלולים, הובלנו על גבי אופניים כדי חלב למחלבה ומשם החלב נשלח לתנובה וכמובן עזרנו להורים בבציר הענבים בכרם. היינו מעט ילדים בכיתה. ישבנו בשולחנות צמודים לשולחן המורה. כל בוקר עשינו התעמלות בוקר במגרש הכדורגל, איפה שכיום ממוקמת הבריכה במושב בני עטרות. יצאנו הרבה לשיעורים בטבע, למדנו על צמחים ולמדנו על ההיסטוריה של המקום, על מלחמת השחרור ועוד.

 

בתמונה הבאה רואים אותי בשיעור טבע (מדעים) כשאני לומדת על גוף האדם. הזמן: מלחמת סיני (1956), הדגם בתמונה נלקח מבית ספר מצרי והובא אלינו לכיתה.