מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות בהקמת המדינה

יונתן וסבתא ברכה
ברכה בצעירותה
קשיים בראשיתה של המדינה

שמי ברכה גדלתי ברמלה אהבתי לשיר, לקרוא ולצייר, לטפל בגינה. גרנו בצריף של חדר גדול וחדר קטן, לא היה שרותים, לא היה מטבח, לא היה לא מים ולא חשמל. התקינו לנו ברז בחצר ועל מנת להתקלח. היינו מחממים מים בדוד פח ובתור היינו מתקלחים בתוך אמבטיה מפח שקראו לה גיגית. לשרותים היה לנו מתקן אבן עם בור ספיגה שהתקינו בחצר. לאחר כמה שנים, אבי בנה מרפסת, צמוד לצריף וסגר אותה לחדר, כי גרנו בצריף  10 נפשות, היינו 7 ילדים, סבתא אחת והורים. את החדר הקטן נתנו לסבתא שתגור שם. בישלנו, התקלחנו, למדנו, הכנו שיעורים ללא חשמל, אז הדלקנו מנורת נפט להאיר לנו מהערב עד הבוקר. לא היה חימום. בחורף היו ימים שלא הגענו  לגן או לבית ספר. לא היה הסעות ונשארנו בבית בגשמים. והפסדנו לימודים.

תמונה 1

יום אחד התעקשתי להגיע לבית הספר. בית הספר היה רחוק בעיר ואנחנו גרנו 20 דקות הליכה לבית הספר. הגעתי לכיתה רטובה כולי לגמרי. והיה אפשר לסחוט את הבגדים מעלי. הנעלים היו מלאות בבוץ. בהגיעי לבית ספר הייתה שלולית ענקית בכניסה ולא הייתה גישה לכיתות. בכל זאת נכנסתי, על ידי שהנחנו קרשים ואבנים ועל זה דרכנו, נכנסנו לכיתה כך כל הילדים.

לא היה חימום בכיתה וגם חדרו מים מהחלונות. אותי לקחו לחדר המנהל לייבש את בגדי. בחדר המנהל היה חימום. כך כל בוקר, באתי לבית הםפר. בימים יפים הייתי קוטפת פרחים להנאתי בשדות שהלכתי בהם.

יום אחד בדרכי לבית הספר ראיתי מרחוק שני ילדים שצעקו ועשו תנועות בידיים. פחדתי מהם, אך המשכתי ללכת לכיון בית הספר, אך לפתע ירדו הם בריצה אלי ותלשו מפני את המשקפיים. אחד מהם לקח את המשקפיים ושבר אותם לעיניי. המשקפיים היו חדשים לגמרי, רק היום קיבלתי אותם. וכך הם כבר שבורים.?! מיררתי בבכי גדול, מפוחדת הרמתי את המשקפיים וחזרתי לביתי. כשהגעתי לביתי היה אבי שם ונבהל מהבכי שלי. הראיתי לו את המשקפיים השבורים וסיפרתי לו מה קרה. אבי כעס מאד וקילל את הילד שעשה זאת. לבית הספר הזה יותר לא חזרתי. שנאתי אותו כי היו שם ילדים רעים, עברתי לבית ספר אחר. בית ספר תורני בית יעקוב. שם לא היו ילדים רעים, אהבתי את בית הספר. הייתי מוכשרת ומאושרת, ידעתי לעשות המון דברים.

תמונה 2

כילדה אני זוכרת שאימי כל בוקר חלבה את העז. ואספה ביצים טריות שהיו בחצר. בחצר/גינה גדלו עצי אתרוג עצי תפוזים ולימונים. רימון וגפן. ממש גן עדן השקד פרח, המשמש פרח, הכל פרח סביבנו, צמחי תבלין וצמחי מרפא וסיפקנו לכל דורש.

אמי היתה קמה, מכינה את הבצק ואופה אותו לילדיה שיקומו וימצאו פת לחם/פיתה. לכבוד שבת טרחה והכינה לחוח. סיפקה לחוח לאנשים שגרו בשכנות וחילקה בעין יפה מתוך אהבה ושמחה של נתינת חסד.

בסביבתנו גרו בשכנות ערבים ונוצרים שלא הציקו לנו, היינו בשכנות טובה עם כולם. היו בתים נטושים של ערבים. שאלנו אותם איפה האנשים שגרו פה. ענו לנו שבמלחמה ברחו לעזה. אמרו להם תברחו מהר עד שתיגמר המלחמה ונהרוג את היהודים כולם. ברוך ה' ניצלנו, היהודים שרדו את המלחמה הקשה כשלא היה לנו עוד צבא, רק מעט מאוד חיילים.

הערבים השכנים אמרו כמה טוב שלא ברחנו ונשארנו פה אתכם, יהודים טובים אתם. תמיד ראו בנו דמות חיובית של כיבוד הורים ועזרה לזולת. בשכונה שבה גרנו לא היו מגרשי משחקים, היה גן ציבורי אחד ליד השוק. הלכנו לטיול שבת מדי פעם ושם השתעשנו במתקנים חצי שעה. היה עוד גן העיר ליד העיריה הרחוקה, ולשם כמעט לא הגענו. בחרנו לשחק בסביבות הבתים, לא היתה שם מדרכה ולא כביש, היינו יושבים על אבנים או על גזעי עץ כרותים כך בילינו את הילדות שלנו,  בשבתות אבי היה מושיב אותי לידו ומספר לי סיפורי מעשיות מתימן.

וכך הוא סיפר: שבכל ערב היו הולכות קבוצת נשים לנהר לטהר את עצמן. הערבים הציקו להן ולא נתנו להם לעבור. והבעלים התלוננו אצל המוכתר (השיך), אך דבר לא הועיל והערבים המשיכו להפריע להן בדרך. יום אחד הנשים הלכו ולא נתנו להן לעבור בכלל ונאלצו להקיף את העיר. הן הלכו בדרך ארוכה. כשחזרו הבעלים שאלו מה זה שאחרתן וסיפרו הנשים לבעלים שהיה צריך להקיף את העיר כיוון שלא נתנו להן לעבור.

החליטו הבעלים להקים צעקה ולהתפלל בבית כנסת. וכך כל תושבי העיר התכנסו לתפילה כשארון הקודש פתוח, אמרו תהילים בדמעות. שעה ארוכה עמדו והתפללו ותקעו בשופרות. הם שבו לבתיהם לאחר 3 שעות נשמעה זעקה

והמולה גדולה ברחוב כי השייך חולה מאוד ועומד למות. הבינו היהודים שמה שקורה לו זה בגלל התפילה שלהם. השייח סבל מאוד במשך 3 ימים וביום ה-4 מת. נבהלו הערבים/מוסלמים והבינו שמה שקרה לשייך זה עונש מאלוקים. ומאותו היום הפסיקו להציק ליהודים שבתימן.

תמונה 3

תמונה 4
השופר שעבר במשפחה

 

בילדותי אני זוכרת בשובי מבית הספר אימי אוחזת את אחותי בת השנתיים ורצה איתה לבית החולים לא היה אמבולנס בסביבה ולא טלפון. אחותי הקטנה נפלה לתוך גיגית של כביסה במים רותחים. אחותי שיחקה ליד הגיגית והלכה אחורנית. אימי כך כיבסה את הכביסה כי לא היתה מכונת כביסה, הכל עשינו בידים. באותו יום זה קרה ואימי רצה לבקש עזרה. ומישהו בדרך לעיר עצר לה במכוניתו נתן לה טרמפ לבית החולים צריפין. מצבה היה קשה כי נכוותה לאורך כל הגב שלה מלמעלה ללמטה. חודש שלם שכבה שם. וניצלה. היום היא נשואה בת 62 גרה בהרצליה וללכת לים בבגד ים היא לא מעיזה.

הזוית האישית

אני נהנתי מלשמוע את הסיפורים של ברכה

מילון

מוכתר (מֻח'תאר)
המוח'תאר הוא פקיד ממשלתי הממונה על ידי השלטונות ונאמן להם

ציטוטים

” תמיד ראו בנו דמות חיובית של כיבוד הורים ועזרה לזולת.“

הקשר הרב דורי