מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים גרימברג, אני בת 63. נולדתי בארגנטינה בעיר הבירה בואנוס איירס בתאריך 29 ביולי 1955. ההורים נתנו לי את השם מירטה ביאטריס פודקמינסקי. במהלך השנים עברתתי את שמי למרים, שהיה השם של סבתא של אימא שלי. אני הבת הבכורה ויש לי אחות ושמה אופי (אופליה) שהיא צעירה ממני בשנתיים.

עליתי לארץ ביולי 1977 בגיל 22 ישר לקיבוץ להבות חביבה. ההורים שלי התחתנו אחרי שש שנים של חברות. הם חיכו שאבא שלי יגמור ללמוד באוניברסיטה. מיד לאחר החתונה לא היה להם כסף לדירה והם החליטו לגור בבית של הסבים שלי. שם נולדתי ושם גרנו עד שהייתי בת שנתיים.

היו לי שני זוגות סבים: אחד מצד אימא ואחד מצד אבא והם גרו מאוד קרוב לאחד השני. שני הסבים והסבתות שלי הגיעו לארגנטינה מאוד צעירים לפני מלחמת העולם השנייה בחיפוש אחר עתיד טוב יותר והשאירו חלק מהמשפחה באירופה. הסבים מצד אבא באו מפולין והסבים מצד אימא הגיעו מרוסיה. כשאני מספרת על הסבות שלי, אני קוראת להם סבתא פולנייה וסבתא רוסיה. להורים של אבא שלי קראו בצלאל (צאלה זה באידיש שם החיבה שלו) ולסבתא קראו פרומה. לסבים מצד אימא קראו ויקה ואיזק.

הדבר שהכי זכור לי מהילדות אלו הביקורים בבית של הסבים. שם תמיד היה כיף (ובמיוחד טעים). בעיקר היינו קשורים לסבא וסבתא מצד אימא, היה להם בית עם חצר גדולה ועציצים של פרחי יסמין וסוכה של גפן בקדמת הבית. הhיתה גינה יפה מאוד, עד היום עולות אצלי תמונות של סבא מטפח את הגינה ובקיץ מטפס על סולם וגוזם לנו אשכולות ענבים. אהבנו במיוחד בקיץ לשטוף את החצר ולהחליק על המים (סבתא תמיד דאגה שלא נשבור את הראש).

בילדותי שיחקנו הרבה ברחוב עם חברים (לא היה מסוכן כמו היום וההורים לא דאגו) שיחקנו קלאס, מחבואים ותופסת. באחד מימי יום ההולדת שלי, הסבים קנו לי ולאחותי זוג אופניים אדומות. היינו רוכבות על האופניים בתורות ומשתפות גם חברים.

מגיל צעיר ההורים דאגו שאני ואחותי נקבל חינוך יהודי, אפילו שהבית שלנו לא היה דתי. בארגנטינה רוב האוכלוסייה הייתה לא יהודית ובבתי הספר למדו בספרדית בלי תנ"ך ובלי עברית. כך בבוקר היינו הולכים לבית ספר ממלכתי, חוזרים הביתה לארוחת צהריים ואחר כך נוסעים  לבית ספר יהודי "שלום עליכם" (על שם הסופר האידי שלום עליכם).

כך למדנו עד כיתה י"ב. בבית הספר היהודי לימדו באידיש כי בארגנטינה דיברו אידיש. למדנו עברית, תנ"ך, חגים והיסטוריה יהודית. במהלך השנה לא הלכנו לבית הכנסת מלבד ראש השנה ויום כיפור בהם הלכנו לבית הכנסת כדי לבקר את סבא שהתפלל שם. סבא היה מושיב אותנו על הברכיים שלו ומשוויץ בנכדים בפני החברים שלו. בסופי שבוע היינו נפגשים כל המשפחה לארוחות משפחתיות וטיולים.

גדלנו על חינוך יהודי אבל לא ציוני. יחד עם זאת, הלכתי לתנועת נוער וכל הזמן דיברתי על עלייתי לארץ ישראל. אבא שלי אמר כל הזמן שהוא לא יתנגד אבל הוא לא יבוא אחריי. בסופו של דבר אחותי, ההורים שלי והסבים שלי עלו לארץ.

סיפורו של חפץ: תבנית פיירקס של סבתי

אחד החפצים שמזכירים לי את ילדותי המאושרת היא תבנית פיירקס שהייתה שייכת לסבתא שלי. הכלי הוא לא יקר אבל מעלה בי הרבה זיכרונות של ילדות מאושרת ושל אהבת הסבים שלי. בכל יום ראשון הלכנו לאכול ארוחת צהריים אצל סבתא שהייתה בשלנית מעולה, בכלי הזה היא הייתה מגישה לנו את מעשה ידיה. כשאימא שלי נפטרה, לפני שנה וחצי, הלכתי עם אחותי לרוקן את הבית שלה ועמוק בתוך ארון במטבח מצאתי את הכלי, הבאתי אותו אלי ואני מגישה למשפחה שלי אוכל שלמדתי להכין מסבתא שלי.

תבנית הפיירקס בה השתמשה סבתי מצד אימא ועדיין נמצאת בשימוש היום

היום, אני בעצמי סבתא. יש לי שלושה ילדים נועם , חגית וירון. חמישה נכדים ועוד אחד בדרך: תמר, עומר, אלה, אורן וירדן. המשפחות של שניים מהילדים גרים בלהבות חביבה והבן הצעיר ואשתו בקיבוץ נירים.

הזוית האישית

סבתא מרים: ההשתתפות שלי בתכנית הקשר הרב דורי נתנה לי פתח לספר קצת לנכדה שלי על ילדותי, שהיא תלמד קצת על העבר ושתתעורר בה הסקרנות לעתיד.