ילדות בבגדאד
ילדות בבגדאד
שמי,מרסל ואני נולדתי בשנת 1931, בעיר בגדד שבעירק. בילדותי, כשהיינו חיים בעיראק היינו מאוד עשירים, היה לנו שם הכל מהפריט הקטן ביותר עד לפריט הגדול ביותר. היה לנו שם הכל חוץ מיחס טוב. הערבים התייחסו אלינו בצורה גסה, אלימה ואנטישמית. החיים היו מאוד קשים ליהודים.
אני זוכרת שהיה גבול שהיה אסור לעשות בו שכר או להעביר בו דברים. יום אחד אבא שלי רצה להעביר תה בתפזורת מעיר לעיר ובשביל זה היה צריך לעבור את הגבול. ובשביל שלא יחשדו ויפגעו בו הוא שלח את זה איתי והזהיר אותי כמה פעמים שאם עוצרים אותי ושואלים אותי "מי שלח אותך?" – "את לא אומרת להם מי הביא לך את זה". אני זוכרת שהלכתי והגעתי לגבול. החיילים ראו אותי וישר התחילו לבדוק אותי ולשאול אותי מלא שאלות, ובין השאלות הם שאלו גם לאן אני הולכת, ומי שלח אותי. אמרתי להם שאיש אחד זר הביא לי את זה וביקש ממני להעביר את זה מעבר לגבול. החיילים לקחו לי את התפזורת של התה מהיד ושיחררו אותי.
העליה לארץ-ישראל
כשגדלתי, הכרתי את בעלי, התחתנו ונולדו לי שני ילדים בבגדד. החיים נהיו יותר ויותר קשים בבגדד, לאחר הכרזת העצמאות של מדינת-ישראל בשנת 1948. לאחר שהחלו פיגועים שונים, במהלך שנת- 1951 בבגדד ובפרט לאחר הפיגוע בבית- הכנסת: "מסעודה שם טוב", ברובע היהודי של בגדד, שבו נהרגו שני יהודים ו- 70 יהודים נפצעו, החלטנו שאנחנו עולים לארץ.
כשרצינו בשנת 1951, לעלות לארץ, המדינה לא נתנה לנו למכור שום דבר שהיה ברשותנו, לא את הבית שלנו, רהיטים ומוצרים שהיו לנו בבית, כלום, המדינה לקחה לנו את כל הרכוש. בזמן העלייה, כל מה שהיה לנו- הכסף, הזהב, התכשיטים היקרים וכו', את כל זה המדינה לקחה לנו, הכל. עלינו למטוס בלי שום רכוש, רק עם בגדים בלבד. כשהגענו לארץ-ישראל, הגענו בלי שום דבר. בארץ, המדינה שמה אותנו ב"שער עליה", כך היה שם המקום שבו קיבלו את העולים, ומשם לקחו אותנו למעברה ברחובות. חיינו שם בקושי רב, היה לנו קשה להתאקלם ולהסתגל לחחים בארץ, כי הגענו מעושר ומבתים גדולים, לעוני גדול מאוד. היינו חיים באוהלים, בצפיפות רבה, עם כמות גדולה של אנשים באוהל מאוד קטן. לא היה שום פרטיות במעברות, לא היה אור ולא חשמל, חיינו ברמה מאוד נמוכה של חיים. המצב הכלכלי היה מאוד קשה, גם בגלל שהיה לנו קשה להסתדר בארץ עם השפה העברית וגם ההסתדרות בעבודות. לאחר זמן מסוים מצאתי עבודה, והייתי עובדת גם מידי פעם במשק – בית כדי לחסוך כסף. עברנו לשכונת "התקווה". תפסנו שטח והתחלנו לבנות את ביתנו.
הזוית האישית
נהנתי מאוד לשמוע את סיפורה של סבתי היקרה. היא לימדה אותי עד כמה צריך להעריך את החיים כיום ואני מאחלת לה הרבה בריאות.
מילון
שער- העלייהשער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה". במהלך- 1948 עברו העולים לישראל שהגיעו לנמל חיפה שרשרת קליטה מיד בהגיעם לנמל, שכללה חיטוי בדי-די-טי, ארוחה קלה, הנפקת תעודת זהות, קבלת חיסונים, מעבר במכס, והפניה והסעה למחנה עולים. על מנת להקל על העולים, שנאלצו לעבור שרשרת קליטה ארוכה לאחר מסע מעייף, הוחלט בתחילת- 1949 לשנות את התהליך, ולהעבירם ישירות מהנמל למחנה קליטה ומיון ולבצע בו את כל שרשרת הקליטה.
מבצע "עזרא ונחמיה"
מבצע עזרא ונחמיה, שנקרא גם מבצע בבל או מבצע עלי בבל, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים לארץ במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילתה של תקופת בית שני. בתחילה, אסר החוק העיראקי על יציאת יהודים מהמדינה, אך למרות העונשים הכבדים שאיימו עליהם, הצליחו יהודים רבים לצאת מעיראק ולעלות לישראל, בעיקר דרך פרס השכנה. המבצע החל באפריל 1950, לאחר שממשלת עיראק הסכימה להתיר את יציאתם של היהודים מתחומה, והוא אורגן ובוצע על ידי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט, באמצעות טיסות של חברת "ניר איסט" שטסו מעיראק לקפריסין. בין המארגנים הישראליים נמנו שלמה הלל ומרדכי בן פורת. ככל שגדל מספר הדורשים לצאת עלה מספר הטיסות, עד שהחלה רכבת אווירית בקו בגדאד-לוד. רובו הגדול של המבצע נערך בשנים 1950–1951, כאשר גם בשנת 1952 הועלו יהודים לארץ. בסופו של דבר עלו לארץ יותר מ-120,000 יהודים, ובעיראק נותרו אלפים בודדים של יהודים. רכושם של העולים הוקפא על ידי הממשלה העיראקית ונאמד אז ביותר משלושים וחמישה מיליון דולר,[1] לפי ערכו באותה תקופה (נכון לשנת 2010, ערכו של סכום זה נאמד ב-290 מיליון דולר).
ציטוטים
” "כל מה שכתוב על ההר- העין חייבת בסוף לראות את זה".“